לפעמים הוא מדבר ואני רואה בו את אבא שלי
משהו בטונים שלו
במבט
בתנועות גוף
אני שונאת את זה.
אני לא מצליחה להגדיר את זה במילים
את הדבר החיצוני המלוקק הזה
שמחשותף לשניהם
ודוחה אותי כל כך
אני יודעת שהוא מעריך את אבא שלי
והוא יודע שאני לא
אבל אף אחד מאיתנו כבר לא מדבר על זה בקול
הוא מדבר
הוא משתף אותי
איזו בחורה שהוא הכיר ומצאה חן בעיניו...
ואני מקשיבה ומייעצת
הוא מדבר
על מה חשוב בעיניו בבחורה
על עדינות ועל כבוד
הוא מדבר ואני שותקת
הוא מדבר
ואני יודעת שהוא אוהב לשתף אותי
יותר מאשר בגלל שאני מקשיבה בגלל שאני מייעצת
הוא מחזיק מהדעה שלי, אני יודעת
הוא משתף, אני מייעצת
"יש לה כבוד"
ואז הוא מציין בפעם השלישית שהיא גם מעשנת
אבל היא מסתירה. היא לא רוצה שאף אחד ידע
"אני אוהב את זה" הוא אומר
אני מסתכלת עליו והוא נבוך
"אני יודע..." הוא אומר
'אתה לא' אני חושבת
אתה לא באמת מכיר אותי
הוא שופט אותי לפי הקליפה החיצונית שלי
והוא שופט את הקליפה שלי לפי ערימה של מוסכמויות שתקועות אצלו בראש
ואז הוא מדבר עליי
הוא מדבר, ואני לא מבקרת, אני לא אומרת שום דבר
רק מהנהנת, מביעה אמפתיה ונותנת עצות כשהוא מבקש
אבל אז, כשהוא אומר אני יודע
אני לא יכולה לשתוק יותר
ואני אומרת
כמה שהוא לא מכיר אותי
וכמה זה כואב לי
אני לא יכולה לשתוק יותר
אז אני אומרת, אני אומרת כמה שאיכפת לי
וכמה הוא יקר לי
והוא לא מכיר אותי בכלל
"לא, אני לא" הוא מודה
"את כמעט לא משתפת אותי" הוא אומר
"אתה לא מתעניין" אני עונה
אבל זה לא זה
שיתפתי אותו, סיפרתי לו על התסכול שלי על איך שכל הגברים מתרכזים בגוף שלי
ושוכחים את השאר
ובתגובה, הוא עשה כמעט את אותו הדבר
לא משנה כמה תייפה ביקורת שתגיד, ביקורת תישאר ביקורת
וביקורת טבעה להיות בונה או הורסת
הביקורת שלו היתה הורסת.
והביקורת הזאת, היא נאספה למילים קודמות שהוא זרק לי בנושא
הוא, ועוד הרבה אחרים
וזה כואב
אני לא חושבת שאני זולה
למעשה, אני יודעת שאני לא.
אבל זה תמיד יישאר נקודה רגישה אצלי
תמיד אפחד שאחרים יראו אותי אחרת
שיפרשו אותי לא נכון
בגלל החיוך הלא מודע שלי כשאני רוקדת
בגלל הדרך בה אני מניחה את הראש כשאני מתפנקת
בגלל המבט שיש לי בעיניים, והחצי חיוך הזה
בגלל המבוכה שבי, חוסר המודעות וחוסר הביטחון
ובגלל שכשאני משועשעת יש לי גבה אחת שמתרוממת
"גם ככה כולן מסתכלות עלייך כאן כמו על זונה"
היא אמרה, בין צרור קללות גסות מכוערות
אבל מכולם, המשפט הזה נכנס הכי עמוק
כמו חץ ישר ללב
המילים האלה...שאנשים רעים אומרים כשהם כועסים
המילים האלה, שאומרים אנשים שלא שווים בכלל את היחס
ואתם יודעים, אתם יודעים את זה
אבל המילים האלה...הם מכוונות בדיוק כזה
שהם ננעצות ישר בלב
וזה כבר לא משנה מי אמר אותם ולמה
הם נכנסו ישר ללב.
"וזה שכמעט אנסו אותך כאן?!" היא אמרה
עוד יתד שהיא שלפה ונעצה ישר בלב שלי
דרכה על היבלות שלי
אני לא זולה
אני פשוט לא בטוחה שאני מפרשת נכון את הסביבה שלי
ושהם מפרשים אותי נכון
אני לא זולה
זה פשוט התפיסה שלי שמעוותת
ואני כבר לא יודעת מתי אני רואה נורמלי ומתי עקום
זה לא שאני לא יודעת לרקוד, זו הרצפה שעקומה
ולכל הבחורות שאני מכירה זה זורם טבעי כל כך
הן פשוט יודעות
ויש להן מן קוד כזה, כמו טאבו לא רשמי, שלפיו מתנהגים
ואת הקוד הזה אני פשוט לא מצליחה ללמוד
אולי זה החינוך שקיבלתי
אולי זה סימבה
אולי זה דברים אחרים שחוויתי מגיל צעיר מידי
דברים שלא הייתי צריכה לחוות
ודווקא את האחרון מבין השניים יוצא לי לשלוף הרבה
בניסיון לתרץ את ההתגוננות חסרת הביטחון שלי
אבל תהיה הסיבה אשר תהיה
ואהיה איכותית ככל שאהיה
איכפת לי כשאנשים חושבים עליי אחרת
וכמה שאני לא מסמפטת
שוברת מוסכמיות
ושמה זיין על סטיגמות
זה תמיד יהיה נקודה חלשה אצלי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
