ולרגע...
ממש יכולתי לראות את עצמי באוויר
ואת האדמה רחוקה רחוקה מתחתיי
לרגע ממש יכולתי להרגיש
איך הלב שלי משתפד
והייאוש הזה...שהשתלט על כל פינה בגוף שלי
באותו רגע הבנתי
שנאתי את עצמי כ"כ עד שפשוט לא רציתי לחיות בתוכי
עצמתי את העיניים ונזכרתי בכל האנשים שיקרים לי
בכל האנשים שאני יקרה להם
ואתם יודעים? זה פשוט לא עזר
הייתי מיואשת מעצמי כ"כ...שאף אחד לא יכל לשנות את זה
אבל אז...
אז נזכרתי בבוב מרלי, מייקל ג'קסון ובעוד אלף ואחד אמנים אחרים
והסברתי לעצמי ...
שככה זה, נפש של אומן זו נפש אבודה
העליתי בראש תמונות מאתמול
אני במרכז של המקלט הקטן הזה
עם הרמקול ביד
מתופף, בסיסט, שני גיטריסטים וסולן
ואני שרה
ולראשונה, אני באמת אוהבת את מה שאני שומעת
אני מרגישה טובה
אני אוהבת את הקול שלי
קצת צרוד, קצת נוגה
לראשונה, אני פשוט מאלתרת במקום
לא שורה ולא שתיים
אני מדברת כל מה שעובר לי בראש
וזה נשמע טוב
הרגשתי מיואשת
הרגשתי שבשום מקום לא יהיה לי טוב
זה משפט קצר
ששמעתי יותר מידי בחיים שלי
הוא אמר אותו בלי להבין את ההשלכות
אבל המשפט הזה פירק אותי לרסיסים
פירק כמעט כל תקווה שהיתה לי בעצמי
...כל תקווה....פרט לאחת
זה לא שראיתי בעצמי חסרת ערך
ראיתי בעצמי חסרת תקנה
כי תמיד, כמה טובה שהייתי
חכמה ויפה ומוכשרת
מצחיקה ומיוחדת
...לא היה לי טוב
תמיד אותה פציעה עצמית חוזרת ונשנית
התקופה היחידה בה הייתי מאושרת
פשוט מאושרת
היתה עם יאיר
ודפקתי את זה איתו פעם אחר פעם
וגם כשהפסקתי, לא הצלחתי להרגיש את האהבה שלו
הוא אהב אותי מספיק בשביל לסלוח
פעם אחר פעם
ופשוט לא הייתי מסוגלת להרגיש את זה
ההבנה הזאת גרמה לי לומר נואש מעצמי
אבל המוזיקה...
היא נמצאת בתוכי, עכשיו אני יודעת
בפנים יש לי נפש של אומן
ואני אחפש ואחפש ואחפש
ואם הייתי מפסיקה לחפש
הייתי מפסיקה ליצור
איכשהו, זה ניחם אותי
אם לא היתה לי המוזיקה...
כנראה כבר הייתי בלילת עצמות מתחת לאיזה בניין בן 20 קומות
כמה טרגי ודרמתי שזה נשמע
אין לי שום דרך להסביר את זה
מישהו שלא חווה את זה לא יבין לעולם
בבלוג זה
בכל הבלוגים
