I'm just thinking out loud

"למה את עצובה?" הוא שואל אותי

בצד השני של הטלפון

"אני לא יודעת" אני עונה

ורק נעשית עצובה עוד יותר

ובעיניים מצטברות לי דמעות

שרצו ליפול אבל עדיין לא תפסו את האומץ

וכמה דקות לפני כן...ראיתי את ההוא מחובר

והבטן התהפכה לי בפנים

סתם כך בלי שום התראה, בלי שום היגיון

וכמה שהשכל מנסה להסביר

שזה ריק וחסר מהכל

שההוא...הוא לא בשבילך השכל אומר

והלב, הוא נקשר רק בגלל המקום, לא בגלל האדם

גם הלב מבין את זה, אבל זה לא משנה שום דבר

זה כמו...

זה כמו החרדת מוקפצים שהיתה לי

חרדה של ממש, באמת

ובתור עובדת מטבח זו בעיה של ממש

ידעתי שאני צריכה לפתור את החרדה הזאת בשקט

בבית, כשאיש לא עומד לי מאחורי הגב

אבל עד שלא עשיתי את זה היתה לי חרדה של ממש

ואפילו שהיום אני מכינה את אחד המוקפצים הטובים בעבודה

אז זה לא שינה שום דבר...

הפסיכולוגיה שלי...

לפעמים היא ננעלת על דבר מטופש

ולא מרפה

לא מרפה עד שאני פותרת את אותו הדבר