אני עדיין כועסת עליה.
אני מרגישה קצת נבגדת.
אני כועסת עליה ולא בא לי לדבר איתה על זה.
נמאס לי לעבוד קשה כל כך בשביל כל דבר.
נמאס לי להסביר את עצמי כל הזמן.
להסביר ולהתנצל.
לא בא לי, לא בא לי להגיע לפשרות.
לא בא לי לשבת לידה ולמצוא דרך להגיד יפה את כל מה שיש לי לומר.
בא לי לשתוק לה שתיקה שרועמת.
שתיקה שכועסת.
אמא, למה לעזאזל אני אמורה להסביר לך שבני אדם אמורים לתקשר?
למה אני אמורה להסביר לך שלא עושים דברים מאחורי הגב של בן אדם שאתה אוהב?
למה אני אמורה להסביר לך שגם אם אנחנו כועסים יש דרך לתקשר?
ולמה, למה אני אמורה להסביר לך שאת צריכה להיות בסדר גם אם אני לא תמיד בסדר?
למה אני צריכה להסביר לך שאני הילדה ואת ההורה?
אני כועסת עלייך, ושנים לא ישנו את זה
כי כשאת אומרת "אם לא מתאים לך את יכולה לקום וללכת"
ואני מנסה להסביר לך שלא אומרים כזה דבר
לעולם
שזו לא שפה ולא דרך לפתור דברים
ואת מסתכלת עליי במבט קר שלא מבין שום דבר
"זה הבית שלי" את אומרת
אני כועסת עלייך ושנים לא ישנו את זה
אני כועסת עלייך כי איזו מן אמא את
ואם זה הבית שלך, איפה הבית שלי
אני כועסת עלייך
ואין לי עוד כוח לנסות לדבר על זה
לנסות לגשר להשלים לתקשר
אני רוצה לשתוק שתיקה רועמת
ולברוח.
אני לא יכולה לסמוך עלייך
וזה עצוב. פשוט, עצוב.
אולי אני כבר לא סומכת על אף אחד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
