ומה קרה ל"לעולם" שלי?
ולהחלטה להוציא אותו מהראש?
ומה קרה לכעס ולתחושת הכבוד העצמי?
מה לעזאזל גרם לי לפנות אליו בצורה כזאת?
ניסתי להאבק בזה הרבה זמן
והגעתי למקום שבו אני מבינה שאהיה חייבת לפתור את זה
אני כנראה בן אדם של פתרונות, לא של הדחקות
אז לעזאזל עם הלעולם והכעסים והכבודים
אז סיפרתי לו...
סיפרתי לו שיש לי כל כך הרבה מה לומר
שאני שותקת ומדברת על שטויות
סיפרתי לו שלא האמנתי שנדבר שוב אי פעם
כי לא חשבתי שיהיה לי את האומץ לפנות אליו
למה אומץ? כי האגו שלי פחדן
"אתה חסר לי" אמרתי לו
'נראה ב5:07'
אני עונה לעצמי את התשובה במקומו
"תראי, תמר, את חמודה והכל, אבל הקשר איתך לא עושה לי טוב"
ואין לי מה לענות על זה
זו תשובה שהיא מוחלטת
שלא משאירה עוד מקום
ורק בפנים אני חושבת...
הלוואי שזה היה אחרת
ואני מתאמצת בכל הכוח
לא לכעוס על עצמי
כי פניתי אליו אחרי הכל כי אני בן אדם אנוכי
פניתי אליו בניסיון להביא את עצמי למקום שלם יותר מולו
מה השגתי?
שום דבר אני מניחה
רק תשובה, או היעדר תשובה
אותו דבר או היינו הך
תוספת אחרי העריכה
8:55
"כפרה עלייך, אני בהודו, עושה חיים"
אני צריכה להמציא אייקון מיוחד בשביל הפרצוף שיש לי עכשיו
בבלוג זה
בכל הבלוגים
