התמונות מתבלגנות בראש שלי. טיפות של גשם על שמשת האמבולנס הריח החריף מתקתק של הדם הגוף החם הדומם שביידי דמעות היסטריות
אם שוכבת על הרצפה, תולשת שערות וצורחת "היא תמות לי פה, אתם לא מבינים, אתם לאאא מבינים?!" ו אם שצוחקת "מפריעה לי האדישות שלהם" היא אומרת והיא צודקת זאת הפעם הראשונה שאני שמה לב הן קרות כל כך שם בקבלה של בית החולים כאילו בן אדם מסתכם בתיק רפואי ואני חושבת, אני מקווה שאני אחרת
והתמונות רצות לי אני מנסה להפריד אותן, אחת אחת
אני לידו, קרובה כל כך שאני מריחה את הזיעה שלו ואני מדברת.
אני מדברת על כל מה שעולה לי בראש, מדברת, שואלת רק כדי שיענה, יקשיב ויענה שאוכל לראות שהעיניים שלו פקוחות, שהוא בהכרה, ושהוא עדיין מסוגל לדבר
קשה לו להבין אותי, הוא לא דובר עברית טוב, אבל אנחנו מדברים בכל זאת
בקושי דיאלוג
כשהגענו לבית חולים הוא כבר לא יכל לדבר. גם לא לזוז
כשלקחנו אותו הוא עמד.
וילדה בת 43 לא, לא התבלבתי, 43 מיטה סגולה ופנים חלקות מיון ילדים היא צועקת ואבא שלה מתרוצץ סביבה כמו סביב ילדת שמנת מפונקת פאק. היא באמת היתה צריכה מיון ילדים. לא. לא התבלבלתי. מיון ילדים. איזו מחלה שאני לא זוכרת את השם שלה
ושוב דמעות צלעות שבורות וכתם אדום במרכז החזה ושוב הדם אדום ומבריק וסמיך בניגוד מוחלט לטיפות השקופות המחליקות על החלון
בבלוג זה
בכל הבלוגים
