פתאום זה מרגיש בטוח יותר.
שלי.
פרטי.
שאפשר לכתוב, אז למה אני בכל זאת חסומה?
גם בפנים אני חסומה, לא נותנת לי להרגיש, לחשוב אם אני מרגישה גם כשאני מרגישה שאני מתחילה להרגיש.
כ"כ הרבה מת בי בגללך,
סימבה.
ולעולם לא אוכל לסלוח על זה.
על האמונה שנטעת בי,
ועל איך שחזרת בך בדיוק כשכבר לא יכולתי לסגת
איך בכל השיטות פסיכולוגיות שלך, מיסטר אגו גבוה, שיחקת לי ברגשות.
ויותר גרוע מזה: גרמת לי להרגיש שזו אני שאשמה, שזו אני המטומטמת, שזו אני הנאיבית שלא שיחררה עד עכשיו, וזו אני שנתנה לזה לקרות.
תמימה כ"כ, קלה, צפויה.
כאילו אני לא מספיק טובה בשבילך, הא?
וזה הכאיב לך לשמוע את מה שאני חושבת: אתה זה שלא מספיק טוב בשביל אף אחת.
לא יודע לאהוב, לא יודע לתת, כ"כ עסוק בעצמו בלהגן על עצמו. שהקליפה של ה"גבר" לא תיסדק לו.
לא. לא מצדיקים התירוצים של מה שעברת.
גם אני עברתי.
ואנחנו בוחרים מי להיות.
אני בחרתי בשלי, אתה בחרת בשלך.
ואני שונאת אותך על זה.
על שגרמת לי לחשוב שאיכפת לך,
שהאמנתי כשרעדת שם, רעדת בלי שליטה, וכששאלתי למה ענית "אני מפחד להכאיב לך". והאמנתי.
האמנתי שלא תפגע בי .
ואני לא חושבת שזה הגיע לי, היחס הזה ממך, המשחק הזה בלב שלי.
אני שונאת אותך על זה.
לא יודעת אם אוכל להתנתק מזה אי פעם,
עם הכאב שנתת לי בלב,
עם השריפה הזאת שהותרת כשהלכת,
בלי לחשוב, בלי להרגיש.
לעולם לא אוכל לסלוח לך.
"כשתתעורר אני כבר לא אהיה פה"
אבל לא תתעורר, נכון?
זה לא ממש ישנה אם אני אשאל "איכפת לך ממישהו בכלל?!" כי אתה בעצמך מצהיר שלא,
ואני גם לא יכולה לומר שאני חושבת אחרת.
שאתה רק רוצה שזה מה שאחרים ייחשבו.
אני כבר לא מכירה אותך.
אתה לא הגבר שראיתי, בגבר שהכרתי היה לב.
פגיע, של ילד מבוהל, מלא תמימות .
הילד הזה מת ממזמן.
ובכל זאת, בי זה לא ימות לעולם.
לא שקרנית מספיק כמוך בשביל לומר את זה.
לשקר שאתה יכול פשוט להימחק.
וזה לא רק בגלל הכאב,
זה פשוט כי זו דרכו של עולם.
אנשים משפיעים עלינו.
לא התכוונתי אלייך כשאמרתי ששינית אותי, התכוונתי אליי.
ולעולם לא אוכל לסלוח לך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
