הוא רודף אותי.
פשוט רודף
לא במציאות
רק במסך של המחשב
ומשם למחשבות...
יש פצעים שלא מחלימים לעולם
"החבר" שכמעט אנס אותי
הכמעט הזה שקרן
כי זו לא החדירה שגורמת לכאב
"החברים שלי הם לא חלק ממני הם מי שאני"
הוא לא היה חבר
אבל איבדתי אחד כזה
איבדתי חבר
לא בטחתי בו
ולא בטחתי בגלל כמה שנפגעתי
אני מצולקת
אחרי שסמכתי על אנשים שלא הייתי צריכה לסמוך עליהם
לא סמכתי גם על אלה שכן
לא בטחתי בו וגם לא בעצמי
לא בטחתי בעצמי מספיק בשביל לדעת שזה לא מאיים עליי
ולא בטחתי בו, לדעת שראה אותי על כל מורכבויותיי
לדעת שלעולם לא יעשה דבר שיפגע בי
הוא חסר לי
הוא כמו חור אצלי בלב
כי...איך הוא אמר פעם?
החברים שלי הם לא חלק ממני
הם מי שאני.
אני לא אוכל לומר לו את כל זה לעולם
לא כי אין לי את האומץ, אלא כי אני מבינה שזה לא שייך
אני מבינה אותו.
אין לי איך לומר לו את כל זה
כמה הוא חסר לי
וכמה אני מבינה הכל עכשיו
אין לי איך לומר לו שוב סליחה
כבר אמרתי פעמיים
ולעזאזל, אני לגמרי מבינה אותו.
אני מתגעגעת אליו עד כדי דמעות
עד כדי כאב
ולעזאזל, הזמן לא ישנה את זה
זה חלל שישאר שם
איבדתי הרבה "חברים" בחיים שלי
אבל הוא היחיד שהיה חבר אמיתי
והיחיד שאיבדתי בגללי
וכואב לי, כ"כ כואב לי להבין כמה שפגעתי בו
בו, מכולם.
אבל למה אמא למה זולגות הדמעות מעצמן?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
