| 9/2011
אני.
תגיד לי, תגיד לי שלא כולם כאלה
שלא תמיד זה כך
שזה לא חייב להיות ככה
שזה יכול להיות אחרת
תגיד לי, תגיד לי לא לאבד תקווה
תזכיר לי מה אני עושה כשזה קורה לי
איך יוצאים מזה
ולמה, אם כולם כאלה
למה אני אחרת
לא יודעת להיות רעה כמוהם, ביצ'ית,
לשחק ברגשות של אנשים.
...
"כי את נשמה"
כבר אי אפשר להאמין גם לאלה שאומרים את זה.
"יש בך משו מיוחד"
משפטים שריגשו אותי בעבר
והיום, כבר אי אפשר להאמין לאף אחד
להתקרב, לסמוך על אף אחד.
אני תמיד איכשהו היחידה שנשארת שם ברגעי מבחן
לא חברות לא ידידים וגם לא משפחה.
וזה מרגיש לבד כ"כ
.....לבד.
תגיד לי, תגיד לי שלא כולם כאלה
שזה לא חייב להיות כך
שיש יש סיכוי
ושאני לא אאבד את התקווה
לא להפסיק להאמין
באהבה
להאמין, שיש בנאדם אחד בעולם
שיהיה שווה את כל המאבק הזה
שיהיה שווה את זה,
את כל המחיר שאני משלמת
על להשאר אני להשאר שונה
להשאר זו האמיתית.
| |
 למה?
כולם אותו החרא.
ונמאס לי לקוות,
לנסות לחשוב שזה אחרת
לנסות לתת אמון
ושוב, לקבל את אותו אגרוף בבטן
סטירה בפרצוף.
כולם אותו דבר.
....
אז למה אני ממשיכה להתאמץ כ"כ להשאר שונה מהם?
| |
איכשהו, היא מרגישה לי אני.
היא היתה זוהרת. עיניה היו כצבעם של המים בשעת השקיעה, שערה השחור פחם גלש לכתפיה ומבטה היה סוער, חייתי כמעט.קראו לה תמר.
היא הושיטה ידה אל המים, לקחה את הדלי שזה עתה מילאה מן הנהר והחלה לחזור אל ביתה כשהיא נושאת אותו על ראשה, מזמזמת לציפורים שיר נוגה, והם כמו מלווים אותה בדממה, בחושך.
הא לא רצתה לחזור הביתה. לתוך האוויר העומד הזה, אל המבט הקר של אמא, המרתיע, הסימן שאלה הזה בעיניה, ׳מה היא עושה שם עדיין?׳ והנוקשות של אביה, הטירוף והצעקות כשחזר שיכור הביתה. משפחה הם קראו לזה.לחבורת אנשים האלה שלא ברור מה בדיוק מקשר בינהם, ״ישנם מצבים בהם איש איש לנפשו״. איש איש לנפשו.
היא הלכה לעשות את דרכה על דרך החצץ שפסעה בה יום יום מילדותה, הרוח מנופפת בשערה הגלי. יללות בכי של תנים נשמעו מן היער הסמוך.
פתאום נשמעה צרחה מקפיאת דם, איך ברגע האוויר החל לגעוש סביב, כמו מערבולת, השלווה הרגעית התנפצה במהירות כ״כ. היא שמעה את הלמות פרסות הסוסים על האדמה, האדמה רועדת, בוערת.
מבטה נינעץ באוויר, מבועת. זה קרה. הם פה.
הדלי נשמט מידיה ונשפך על בגדיה, היא נתנה מבט אחרון אל הכפר בו נולדה, בו גדלה, והחלה לרוץ לאחור.
האש דלקה אחריה, קוראת לה, מלחשת, מאיימת.
חיצים עפו לידה מכל עבר, בלית ברירה חמקה אל היער העבות, המאיים.
רגליה היחפות היכו על האדמה חרושת התלמים, ידיה נתקלות בענפים, נשרטות.
היא רצה בטרוף שהאימה מביאה איתה, בלי מחשבה בלי הכרה, רק האור של האש האוחזת בעצים מדרבנת אותה.
גיצים עפו באוויר, היא קלטה לפתע שהיא הולכת ונלכדת במעגל של אש, וכבר הריחה את ריח המים של הנהר הקרוב כ״כ, אך הדרך אליו מוקפת בלהבות.
היא המשיכה לרוץ, בלי לראות, עוורת, חותרת אחרי החושך.
נס הזדמן לה, ואפילו שרצה בלי כיוון הגיע לצוק שמתחתיו היה הנהר. היא הביטה מאחוריה, הלהבות משתקפות בעיניה הסתכלה על מי הנהר הגועשים וקפצה.
ראש מבצבץ מהמים, נשימה עמוקה, והיא מתחילה להסחף, מנסה לשמור על ראשה מעל המים.לקח לה זמן שהצליחה להאחז במשו, סלע גדול, היא עלתה עליו מתנשפת, מותשת, הניחה את ראשה עצמה את עיניה. דממה. השקט שאחרי הסערה. עטלפים שטים על האוויר, שולחים קריאותיהם לכל עבר, עיניהם של ציפורי הלילה המחפשות אחר טרפם ננעצו בה באפלה, העייפות הכריעה אותה.
| |
לבכות.
להתקפל בצד באיזו פינה ולהעלם
לא לראות לא לשמוע לא להיות יותר
להקבר באיזה חור
ולא לחזור יותר
ולבכות
על חלומות, תקוות שווא
בדידות ששוב צפה
שוב עולה לי
להתקפל בבור חשוך
שאיש לא יראה אותי
ואולי, אולי מישהו אחד דוקא כן יראה
פעם אחת שירגיש אותי
ולבכות ולבכות
ים של דמעות
על אכזבה
אהבה שאבדה
ילדה אבודה
מסוחררת מבולבלת קצת כואבת קצת כועסת
אני, כמו תמיד
זה הצל שלי
שרודף אחרי גם בחושך
רוצה לברוח למקום אחר
לסחוב את הגיטרה
וללכת
לזרוק את הבגדים
ללבוש פרצוף אחר
וללכת.
להיות שייכת
לאנשהו
אולי במקום אחר
להיות דומה
להיות אחרת
-להיות אני-
| |
 למען מי למען מה לחיות.
החלטתי שאני אוהבת את החיים שלי.
אני אוהבת את החברים שלי, את הביצפר בו אני לומדת, את המקום בו אני גרה
אני אוהבת את המשפחה שלי, וכשהם רחוקים הם אפילו נהיים נחמדים יותר
אני אוהבת את מי שאני איך שאני נראית
איך שאני שרה
אני אוהבת את הגיטרה שלי
ואני אוהבת את הכוך הפרטי שלי
אוהבת את עצמי ואוהבת את החיים שאני בוחרת בהם.
אני בוחרת בהם, ואני בוחרת לעצמי
בוחרת מה להיות
למען מי למען מה לחיות.
| |
לדף הבא
דפים:
| כינוי:
in my recovery בת: 29
מצב רוח כרגע:  |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
