האדם אמנם נולד חופשי, אך בכל מקום הוא אסור באזיקים

אני לא יודעת איך הגעתי למצב הזה.

אני זוכרת שמאוד רציתי, שנלחמתי בחצי עולם כדי לקבל את הזימון לזה, אני זוכרת שהתאמנתי המון כדי לעבור את הגיבושים וכדי להשתלב וזהו.  העבדות מדברות בעד עצמן. אני, מעיין הגיעה איכשהו לטירונות לוחמים בגולני, בת יחידה מתוך 70 ומשהו חיילים בנים, נכון שכולכם מקנאות בי עכשיו? כל כך אין לכן במה.

אני עוד זוכרת את הנאום  של המ''פ, תוך כדי ניסיונות כושלים לבחון את החיילים שאיתם אבלה כל רגע מהחודשים הבאים בחיי.

''אני גידי המ''פ שלכם''- כך הוא התחיל ''ואלו יואב המחליף שלי, עומר המ''מ, גיא סמל מחלקה ואודי המ''כ, זו הפעם הראשונה והאחרונה שאתם משתמשים בשמות שלנו, מעכשיו אתם קוראים לנו בתארים שלנו.'' הבטתי בו, הוא היה הורס. דוגמן צהלי, בקלות יכולתי לדמיין אותו על השער של ''במחנה''. ''אני רואה שהולך להיות מחזור מעניין'' עצר  מולי והביט בי ברשעות, ''אתם הולכים לעבוד קשה, אבל בסוף הטירונות הזו אתם תהיו לוחמים. קשה באימונים, קל בקרב.'' שמתי לב שהוא מדבר לאט, מנסה שכל מילה תחלחל עמוק אצל כל אחד מאיתנו.

ככה זה התחיל, אני זוכרת כמה נבהלתי מקבלת הפנים הזו. למעשה, אני לא יודעת למה ציפיתי, ברור היה לי שזה מה שיהיה, ובכל זאת, נבהלתי.

מאז אותו יום עברה חצי שנה, מבחורה עם כושר טוב, הפכתי ללוחמת, אחת שיודעת לזרוק רימון, להשתמש בנשק כשצריך, להבחין גם מתי צריך, לזהות חשודים, להסוות את עצמה וללכת על קירות. צמד המילים ''אי אפשר'' יצא מהלקסיקון שלי ברגע שנכנסתי לפלוגה הזו, זה לפחות לדברי כל מפקדי.

למען האמת, אחרי שהתפוגגה ההתלהבות  הראשונית- הרי אני הצלחתי איפה שהרבה אחרות נכשלו, היה לי דיי קשה, בשעות המעטות שישנתי בהן הייתי ישנה לבד באוהל קטן ליד אוהל הבנים, הרגשתי בודדה, לא באמת שייכת והתגעגעתי הביתה, זה לא היה טבעי בשבילי לא לראות את הבית כל כך הרבה זמן.

והקטע עם גידי המ''פ, טוב, כל כך בא לי לכתוב שהוא נענה לי באותו להט שאני הרגשתי כלפיו, אבל לכתוב דבר כזה יהיה סילוף בוטה של המציאות, הוא לא היה נחמד בכלל, למען האמת הוא תמיד אמר שדווקא בגלל שאני בחורה אני צריכה להתאמץ יותר מכולם, הוא לא ויתר לי לדקה, אבל יחד עם זאת הוא היחידי שרצה שאני אשאר שם. גם כשאף אחד אחר לא לקח אותי ברצינות- הרי ברור שלא משנה כמה הוכחתי את עצמי, עדיין הייתי ''הבחורה שאיכשהו הגיעה לגולני'', לכן למרות הרשעות והכוח שהפגין כלפי, תמיד שייך אותי לצוות שלו, בכל משימה שעשינו.

כך היה גם הפעם, התכוננו למארב, היתה לי הרגשה רעה, זה היה מארב מתוכנן היטב ומסוכן, בכל הפעמים הקודמות שעלו לשם היו נפגעים. פחדתי.

  בערב התכוננתי כרגיל, יחד עם כולם מדי ב', חרמונית, אפוד, בדיקת פק''ל, צבעי הסוואה על הפנים ובדיקה אחרונה, כדי לוודא  ששום דבר לא מרשרש או נוצץ.

זהו, כולנו מוכנים, מתקדמים בצוותים צפונה.

החושך היה מוחלט אפל, ומלא, חייכתי מהמחשבה שעד לפני לא הרבה זמן פחדתי לישון לבד וזה עוד היה בבית החם והמוגן שלי, אין ספק שהתגברתי על הרבה פחדים כאן.

הגעה, מציאת נקודת תצפית ידועה מראש, התמקמות ומתח רגיל ומוכר שאופף את כולנו.

שעה עברה, עברו שעתיים, כלום לא קרה, התחלתי להירגע, גידי שכב לידי, הקשבתי לנשימות שלו והרגשתי איך העיפות זורמת לכל פינה בגוף שלי.

בדיוק אז הכל התחיל, שמעתי את הכדור נורה מרובה של מישהו, שהיה רחוק מאיתנו בכמה עשרות מטרים בלבד, שמעתי את גידי צועק ''אש!'' הספקתי לדרוך את הנשק ולכוון, בזמן שהרגשתי את זה פוגע בי, כאב חד וממסטל.

נפלתי.

במשך כמה שניות לא הבנתי מה קרה, ואז ראיתי אותו לידי, צועק לחובש שנפגעתי ושיגיע עכשיו, ראיתי במבטו שהמצב לא טוב, הרגשתי את הדמעות צורבות את עיני, מותירות שבילים דקיקים ורטובים על לחיי.

אני לא רוצה למות, אני לא אמות חשבתי, לא רוצה. לא רוצה!!! לא...

''חובש לכאן עכשיו!!!'' שמעתי אותו קורא בשנית, מוחה את דמעותי, מנסה להרגיע ''מעיין יהיה בסדר את תראי, הכל בסדר''

''קר לי המפקד, למה כל כך קר לי?'' רעדתי ושיני נקשו, ''אני לא רוצה למות.'' עכשיו כבר ממש בכיתי.

''אף אחד לא מת בלי אישור ממני ילדונת'' אמר, וכמעט באותה נשימה צעק שוב ''חובש עכשיו!''.

הכל היה מהיר ומסביב עוד נשמעו קולות ירי וצעקות, קולות של מלחמה. הרגשתי חלשה ותשושה, עיני החלו להיעצם.

''מעיין תסתכלי אלי, אל תרדמי, תכף יבואו לטפל בך והכל יהיה בסדר, אל תרדמי. זו פקודה. הבנת?'' גם במצב כזה הוא נשאר סמכותי. ''רק אל תרדמי, מעיין, אל... חובש!!!''

''המפקד... אני אוהבת אותך, אתה יודע?'' מלמלתי חלושות, ראיתי כמה דמעות נושרות מעינו, ראיתי חצי חיוך מבין, מרגישה את ידיו על פני.

נרדמתי.

התעוררתי מרעשי דיבור מסביבי, פכחתי את עיני בקושי וזזתי באי נוחות, כמה צינורות היו מחוברים לכל מיני מקומות בגוף שלי ותחבושת גדולה עטפה את כתפי. ראיתי את המשפחה שלי מסביבי ואת גידי יושב בצד. 

הצלחתי בקושי לחייך ואמרתי בטון מאשים ''למה אתם מדברים כל כך הרבה תראו מה עשיתם, עכשיו הערתם אותי ודווקא היה לי חלום נעים''.

כולם סביבי היו המומים לכמה רגעים ואז צחקו.

כנראה שישנתי הרבה זמן.

מאז עברה שנה והכל פשוט הסתדר לי.

סיפרו לי שישנתי חמישה ימים שלמים (!!!) שלא היה ברור מה מצבי ושכולם התענינו בשלומי מאוד, עברתי שיקום אינטנסיבי, וחזרתי לתפקוד כמעט מלא עם היד.

לצבא חזרתי,  לאותה פלוגה אבל בתור פ''פ (פקידה פלוגתית), אפילו אני הבנתי שהפעם, באמת אי אפשר.

והכי מהכל גידי ואני שמציינים מחר שנה.