אז אתמול סיימתי לקרוא את הספר השלישי בסדרה "The Lord of The Rings" מאת J.R.R Tolkien.
אני קורא את הספרים האלה מחודש מרץ שעבר (התחלתי לקרוא הרבה פחות באוטובוסים וקראתי כמה ספרים אחרים באמצע),שנה שהסדרה הזאת (אני מכליל את "The Hobbit") מלווה אותי בחיי ואני פשוט התאהבתי.כ"כ הרבה שירים,תיאורים,קסם,דמויות ופרטים.אני מודה שכשזה מגיע להמון פרטים ושמות אני נוטה לשכוח ולהתבלבל,אבל למרות זאת מאוד אהבתי.
מאוד אהבתי את הפרק הלפני האחרון בספר (ספויילר!) שבו ההוביטים חוזרים לשייר (The Shire) שבו הם חיו וגדלו וגילו שבריונים השתלטו עליו והם נלחמו בשביל להחזיר את השליטה על ארצם.בפרק הזה חזר לתמונה סאורומן (Saruman) ופרודו (Frodo) החליט שלא להרוג אותו,וסאורומן פתאום כיבד אותו ושנא אותו.הוא הלך ואמר "אני לא מאחל לך חיים ארוכים וטובים" בכעס ומשהו בחלק הזה בפרק איפשהו הזכיר לי אותי,כשקלתטי שאנשים מרחמים עלי הציפה אותי תחושה של כעס ושנאה כלפי אותם אנשים אבל עדיין היה לי כבוד אליהם (ועדיין יש בי את השנאה הזאת כלפיהם למרות שהם לא חלק מהחיים שלי כבר תקופה,אלא זיכון שנכרח במוחי).
מאוד אהבתי את ההתפחות של הדמויות לאורך הסדרה,כמו שמרי ופיפין (Merry&Pipin) שהתחילו כדמויות קומיות גדלו והתבגרו לאורך הזמן ובמלחמה,ואת השינוי שהתחולל בפרודו והאומץ והבגדות של סאם (Sam) כשפרודו כביכול מת בגלל שלוב (Shelob).הקורא יכול להרגיש את הזמן עובר תוך כדי הקריאה וממש לחוש מה עובר על כל אחד מהם שלדעתי זה לא פשוט לכתוב את זה בצורה טובה כ"כ.לדעתי זה מה שבאמת הפך את הספרים האלה לאגדה ולא רק הקסם,הפנטזיה והקרבות.
היום אני מתחיל לקרוא את "The Silmarilion" שזה ספר היסטוריה של העולם הזה שהסופר כתב,אמרו לי שהקריאה שלו מאוד קשה אך אני אקרא את זה בכל זאת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The Shmock