*אין לי ילדים,זה כינוי בן 5 שנים ובדיחה פרטית בינינו.
היום קפצה לביקור קרובת משפחה,מישהי שלא ראיתי מאז שאני בן 17 בערך (לא שאני זוכר שפגשתי אותה בין הגילאים 18 - עד היום) ומדהים כמה מהר כולם נהיים מבוגרים פתאום.היה לה את אותו החיוך שהיה לה כשאני זוכר את עצמי בתור ילד בן 6 - 5 ואת אותו הקול והחברותיות רק שכל השיער שלה אפור לגמרי וגב קפוף.
כשהיא עזבה לכיוון תחנת האוטובוס אני קמתי ללוות אותה,כי אני ואמא שלי לא נשלח אותה לחפש את התחנה בעיר שהיא לא הייתה בה שנים.בדרך לתחנת אוטובוס אני במקרה נתקל בבת שלי,אני אומר לה היי ושאני אתקשר אליה כשאתפנה וכך עשיתי.
אחרי 10 דק' של המתנה האוטובוס הגיע והקרובת משפחה עלתה עליו.אני הרמתי צלצול והיא ועוד מישהו שאני מכיר ישבו בגינה ליד הבית שלי והצטרפתי.ישבנו שם בערך רבע שעה והם נסעו ורצו שאבוא אבל לא יכולתי כי מחר בבוקר אני קם לעבודה.
היה נורא נחמד לראות אותה,עד לפני לא הרבה זמן היינו יושבים ומדברים על בסיס יום-יומי וקצת עצוב לי הריחוק הזה.מי יודע?אולי נחזור לדבר ולהיפגש על בסיס יום-יומי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The Shmock