אני כולי כ"כ פאקינג שקוע בהכנות לעל האש מחר בערב שפתאום תופסת אותי צפירה משום מקום ואני נזכר שזה ערב יום הזיכרון לחללי צה"ל,הזוי כמה שהיום ויום העצמאות צמודים.
והיום בעבודה הבאנו בסאשן של שירי זיכרון ("אם יש גן עדן","שתי אצבעות מצידון"וכמובן הכי עוצמתי - "תנו לגדול בשקט") וכל מה שהתעסקתי בו מאז שיצאתי מהעבודה זה ההתארגנות וההכנות ובטל' ובwhatsapp שעות שלמות על מה להביא,מי יביא מה ומי יבוא בכלל.
כל כמה שנים יום הזיכרון אצלי תפס משמעות טיפה שונה,מהיסודי ועד כיתה יב' בערך יום הזיכרון סימל אצלי "החיילים האלה מתו כדי שאנחנו נוכל להמשיך לחיות פה,מגיע להם כבוד מינימאלי".ואז בכיתה יב' ואחרי (ממש לקראת הגיוס) זה נתפס אצלי כ"וואו,אנשים שאני מכיר כמעט הפכו לחללים בעצמם" וזה קצת התקרב אלי ואז הגיעה התקופה של "צוק איתן" - אני חייל ברמת סיכון א'+ ומישהו שלמד איתי באותה השכבה בתיכון והיה איתי באותו הצוות בגדנ"ע נהרג בעזה.מאז כל הנושא הזה נהיה קצת אישי עבורי אפילו שאני והוא בקושי הכרנו.
אני שונא לדבר על הנושא הזה,אני שונא גם לדבר על "צוק איתן" כי בכללי המלחמה האזת עצבנה אותי בחייל וכאזרח עד שברגע שקיבלתי את האות נפטרתי ממנו כמה שיותר מהר.הפוסט הזה מתחיל לגלוש לכיוון אחר אז אפסיק פה.
שיהיה לכולם חג שמח ותהנו ממנו,אנשים איבדו את חייהם בשביל שלנו תהיה את הזכות הזאת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The Shmock