במרץ 2016 התחלתי לקרוא את "The Hobbit" ומשם המשכתי לטרילוגיה של "The Lord of The Rings" והיום אחרי שנה ו3 חודשים שאני בתוך העולם המופלא הזה שJ.RR Tolkien יצר סיימתי לקרוא את "The Silmarilion".
תוך כדי שאני קראתי את הספרים האלה התחלתי להבין מאיפה באה ההשראה לכ"כ הרבה משחקים (יש יותר מידי פרטים ואזכורים בשביל שאכנס לזה אבל אציין את Warcraft ואת warhammer 40,000) ושמות של להקות מטאל (Gorgoroth,Amon Amarth,Dagor Dagorath) ואני פשוט "וואו הולי שיט..גם מבלי לגדול על טולקין גדלתי על טולקין!".אני גם תוך כדי הקריאה התחתי להבין קצת אלפית (Elvish) והבנתי ש"טאר" (Tar) זה מלך,"דור" (Dor) זה עיר ו"דאגור" (Dagor) זה קרב,שזה ממש מגניב ללמוד שפה בדיונית שלא תשמש אותך בכלום.
אני שמתי לב שבפרק 21 "על טורין טוראמבר" ("Of Turin Turambar") טולקין השתמש באלמנטים של טרגדיה יוונית,ומיותר לציין שהוא עשה את זה מצויין ושזה אחד החלקים האהובים עלי בספר.ובספרים קודמים הוא השאיל הרבה מהמיתולוגיה הנורדית בכל הקשור לגמדים (Dwarfs) ולדעתי שלא בכוונה גם קצת מהדת הנוצרית (טולקין היה נוצרי ובן אדם דתי מאוד,אבל בניגוד לC.S Lewis הספרים שלו הם לא אלגוריה לנצרות ולכן לדעתי ההקשר בין הנצרות לכמה מהפרטים בספר הם מקריים).בספר הזה האדון האפל הוא לא סאורון (Sauron) אלא מלקור (Melkor) שהיה הכי חזק,חכם ויפה מהאיינור (Ainur) שהחליט להוסיף אלמנט משלו למוזיקה שאמורה ליצור את ארדה (Arda,העולם שבו נמצא Middle Earth למעשה ככה נקרא העולם שטולקין יצר) בניגוד לבורא ארו אלווטאר (Eru Iluvatar) בדיוק כמו שלוציפר היה המלאך הכי יפה וחזק של ה' והחליט למרוד,אבל בגדול פה נגמרים רוב קווי הדמיון.
תקציר של הפרק הראשון בספר "The Ainulindale" (ואחריו יש עוד פרק ורק אחרי זה תראו "פרק 1"):
היו הייתה פעם ישות בעלת כוח בלתי ניתן לדמיון בשם ארו (Eru) אך בארדה (Arda) קראו לו אלווטאר (Iluvatar) שבכוח המחשבה שלו יצר את האיינור (The Ainur) והוא לימד אותם על מוזיקה והם כל אחד שרו וניגנו לו לחוד ומידי פעם בזוגות.זה נמשך תקופה ובזמן הזה מלקור (Melkor) החליט לטייל בחלל הריק והאינסופי ולקבל רעיונות משל עצמו למוזיקה ויום אחד אלווטאר קרא לאיינור והכריז להם על מוזיקה חדשה שבה הם ישירו וינגנו ביחד בפניו וכך קרה,רק שמלקור הכניס אלמנט משלו למוזיקה.בפעם הראשונה המוזיקה השתנתה ואלוטאר הרים את ידו וחייך והם המשיכו,בפעם השניה המוזיקה השתנתה שוב וזה היה נראה כאילו 2 מנגינות מנסות להתחרות אחת בשניה ובפעם השלישית המוזיקה נהייתה אגרסיבית,מהירה וחוזרת על עצמה עד שלבסוף אלווטאר הרים את ידו וקם ועל פניו היה נראה כעס והאיינור פחדו להסתכל עליו.
אני אפסיק פה כי אני רוצה לצמצם בספויילרים אבל כל מה שנכנס בפסקה הזאת תוכלו לראות פה וכל הטקסט הוא חמשת העמודים הראשונים בפרק.כשחשבתי קצת על מה שקראתי קפץ לי לראש "אה..מלקור היה מטאליסט!" ופשוט צחקתי לי וככל שדיברתי על זה עם חברים שלי חלקם הסכימו איתי וגם צחקו.מטאל היה ההפך מהמוזיקה הפופלארית בזמנו בדיוק כמו שהמזויקה של מלקור הייתה בניגוד להוראות של אילווטאר,משעשע.
כיאה לטולקין הכתיבה שלו מלאה בה-מ-ו-ן פרטים עד בסוף הספר יש קרוב ל100 עמודים של אינדקס וnotes כדי שהקורא לא יאבד את עצמו (אני איבדתי את עצמי יותר מפעם אחת) ואחרי כל פרק אתה לפעמים מרגיש כאילו יוצא לך עשן מהאוזניים מהעמסת יתר של אינפורמציה (שכל פיסה ממנה רלוונטית,רק לידע כללי) אבל בכל זאת רציתי להמשיך לקרוא כי פשוט נסחפתי לתוך העולם הזה.
אם אתם בקטע של hard core fantasy אני ממליץ על הספר ועל כל הספרים האלה בחום.תתחילו מ"The Hobbit" ומשם לטרילוגיה של "The Lord of The Rings" ולא מ"The Silmarilion" כי לא תהנו מזה ואפילו יהיו לכם ספויילרים.החלק הכי כיף זה ללמוד על הדמויות שהכרתם מהספרים הקודמים ועד כמה הכל משמעותי ולא סתם פלצני כמו שזה נראה בהתחלה.
עכשיו אני סוף כל סוף מגיע לסדרה שהסרטים שלה חספו אותי לפנטזיה מגיל צעיר,ואני מדבר כמובן על "Harry Potter" מאת J.K Rowling ואני אראה סוף סוף עד כמה הספרים יותר טובים מהסרטים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The Shmock