בוקר טוב לכולם,המון זמן לא עדכנתי פה ובטח שלא בשעות כאלה.
השבוע הזה היה לי עמוס,לא באמת הרגשתי שנחתי בסופ"ש ואבא שלי עם הכריזות שלו לא הפסיק לשגע אותי כשיפצנו את הדירה הישנה והייתי שפוט רוטח מעצבים חצי מהזמן ואמא שלי עם השגעונות שלה לא עזר לכלום ואחותי גם החליטה להצטרף לזה.ביום שישי כ"כ רציתי לצאת מהבית מצידי היה להצטרף לידידה שלי שהייתה עם חברה שלה ועוד מישהו (הזמינה אותי,את קוצ'י ואת מני להצטרף אבל הם סירבו בנימוס וקוצ'י אפילו הזהירה אותי שאני רק אסבול שם) ונזכרתי למה אני שונא ברים (למעט מאוד ספציפיים).השישי שלי היה עמוס בחצי הראשון שלו בצעקות ומריבות וחצי השני בבזבוב זמן,כסף ואנרגיה מוחלט.חזרתי הביתה ב4 בבוקר בשביל לגלות שהדלת נעולה מבפנים עם החרא הזה שרק מבפנים אפשר לפתוח אז נאלצתי להתקשר לאבא שלי והתחיל ב"איך אתה אמור לקום לעבוד מחר?" ואני עניתי "פשוט תפתח ת'דלת המחרובנת ותריב איתי כשאהיה בבית".
אתמול העירו אותי וקלח לי זמן להתאפס על עצמי.עשינו טאץ' סופי עם צבע וניקיון ואבא שלי כרגיל עם הדרמה שלו ואחותי עם הדיבור המגעיל.זה היה פשוט כאב ראש אחד ענק הגענו לפני 11 בבוקר ויצאנו משם בכמעט 3 כשיום שלם רק רבנו.אבא החליט שניסע כל המשפחה למסעדה האהובה על אמא לחגוג שסיימנו סופית עם הדירה הישנה והסכמתי (כי אם לא הייתי בא אמא שלי הייתה מתבאסת ולא באה וכולם היו סתם מתבאסים).היה ממש טעים וכשהאלכוהול התחיל להשפיע אמא שלי הפסיקה להיות מעצבנת (אבל אחותי הקטינה נשארה מעצבנת באותה מידה) והייתי כ"כ מפוצץ ועייף כשהגענו הביתה (6 בערב -השמש עדיין בחוץ) פשוט הלכתי לישון.
היום התעוררתי לפני 50 דק' כמו שצריך לפי השעון מעורר שלי.היום הייתי צריך להיות בחופש כמו שאר המחלקה שלי אבל המנהל של הבניין סומך עלי טיפה יותר מעליהם אז הוא התקשר אליי בשישי בצהריים לשאול אם אוכל ב7:30 להיות בעבודה ולשים עין על אינסטלאטור שלט יגנוב כלום.אני כמובן הסכמתי בלב כבד כי אני לא רוצה לשבור את האמון שיש בי אז אני עוד מעט אתחיל להתארגן.
שיהיה לכולם שבוע טוב ומקווה שהסופ"ש שלכם היה יותר טוב משלי.
המעבר דירה הזה שוחט אותי,בשיא הכנות שאני לא מסוגל לעכל את זה.אני גר פה כבר 6 שנים בערך ומעולם לא התמקמתי כ"כ טוב והיה לי כ"כ נחמד לצאת לרחוב ולהיתקל באנשים שאני מכיר על ימין ועל שמאל ושאחוז גדול מהחברים שלי גרים לא יותר רחוק מ15 דק' הליכה ממני ויש לי אוטובוס לכמעט כל חור בארץ גם לא יותר מידי רחוק ממני.
לפני שבועיים בערך הלכתי עם ההורים שלי לחתום ערבות על החוזה בדירה שאנחנו עוברים אליה וכל הדרך חזרה הביתה רק רציתי לבכות.אנחנו לא עוברים כי רע לנו פה,אנחנו עוברים כי הבן של הבעלת דירה התחתן והיא רוצה לתת לו אותה ובמילים פחות יפות - מגרשים אותנו מפה ולא מחדשים חוזה אלא רק מאריכים אותו מתוך התחשבות סימבולית כלפי המכרה כסף שלה ב6 השנים האחרונות.
יהיו חדרים קטנים יותר,שכונה רועשת יותר וגרוע מכל אני אגור לא רחוק מP (שגם ידוע בכינוי העתיק "הבלתי נסבל") ומהלטיני שבעבר היו חברים טובים שלי והיום לא מוכנים להסתכל אחד על השני ובמקרה הלטיני עובד במרכז המסחרי שבו אני הולך לעשות את הקניות שלי כי לא קיים מקום אחר.
והיום היה לי בלאגן שלם עם אבא שלי כשהעברנו חלק מהדברים לדירה החדשה שלזה באמת אין לי כוח להיכנס כי בא לי לסיים עם הפריקה המתבכיינת הזאת וללכת לישון.
אלה היו 766 עמודים מדהימים,כל ספר בהחלט עולה על קודמו.
כרגיל הספר הזה יותר "אפל" מקודמיו גם הוא,יש לנו עוד רצח כמו בספר הרביעי ובראשון ומזימות מתוכקמות לשליטה על אהרי מרחוק דרך הlink הבלתי מוסבר (נכון לספר הזה) בינו לבין וולדרמולט (Voldermolt).היצור החדש שלנו זה הת'סטראל (Thestrals) והקטע שלו הוא שרק מכשפים שראו מישהו נהרג מולם יכולים לראות אותם,אחרים פשוט לא יראו כלום,הם נשמעים יצורים ממש רעים אבל מראה עיניים יכול להטעות מכיוון שהם מאוד עדינים ונחמדים.כמו בספרים הקודמים (השלישי והרביעי) מזכירים לנו יש לנו עסק עם teenagers רק שהפעם (ספויילרים) בדרך שונה - בית הספר נמצא תחת שלטון של דיכוי חברתי-לימודי והתלמידים מחליטים שהם כנגד השלטון המדכא של של האיווזיטורית העליונה של הוגוורטס פרופסור דולוראס (הזונה) ארמבריג' מלמדים את עצמם הגנה עצמית בהנהגת אהרי פוטר וחבריו (רון והרמיוני) מה שמביא לנו את האלמנט של מרד נעורים קלאסי אך בשום צורה לא משעמם.
דיברנו עד עכשיו במה מעט שונה הספר הזה מקודמיו,עכשיו נדבר על ההבדל האמיתי - מה שבאמת מבדיל אותו מבחינתי משאר הספרים עד עכשיו זה שבספר הזה לראשונה הרגשתי שאני מתחבר לדמות של אהרי.עד עכשיו הוא היה מאוד "פ'סדר" מבחינתי מאחר והיותו הדמות הראשית אז הגיוני לי ובא לי כמובן מאליו שהוא ינצח,ישרוד ויתגבר אבל פה יש לנו אהרי אחר,יש לנו אהרי שצריך להתמודד עם PTSD.אהרי לא אותו אהרי מאז שהוא יצא מהמבוך בספר הקודם כשסדריק (Cedric) נרצח לו מול הפנים וולדרמולט חזר לגוף משלו ועכשיו מאיים לרצוח כל motherfucker שרק מתחשק לו,יש לנו אהרי שכל הזמן כועס,שאין לו כוח לבולשיט של אף אחד ושום דבר.לי אישית היו תקופות כאלה שבהם גם אני הייתי כל הזמן רגזן,אגרסיבי ולא היה לי זין לאף אחד ושם דבר ופה מאוד הזדהתי עם אהרי כי איפשהו ראיתי את עצמי.
הייתה לי רק אכזבה אחת בכל העניין הזה - לאורך כל הספר (להזכירכם 766 עמודים,הכי ארך שקראתי עד היום) זה היה נדמה כאילו ג'ואן (Joan זה הJ בJ.K Rowling) בונה את כל התסכול,הכעס,העצב,השנאה והבלבול שבתוך אהרי לרגע עוצמתי אחד של התמוטטות עצבים ו/או ניסיון פגיעה עצמית וזה פשוט לא קרה.מה שקרה זה שהוא נכנס לעמוק של קריזה והשמיד את המשרד של דאמבלדור (Dumbledore) וצרח עליו ובשלב מסויים נרגע.ציפיתי שהוא יתמוטט שם ויתחיל להתייפח מבכי,ציפיתי שתוך כדי הוא יתחיל לתלוש שיערות ולהרבי לעצמו ואז אמבלדור יאלץ לתפוס אותו ולחק אותו כמו סבא אוהב עד שאהרי ירגע ויחזור לשפיותו אבל לא,אהרי סה"כ צרח עליו וזרק לו דברים במשרד.
ולסיכום הרגיל שלנו - הספר הזה כולל שילוב מושלם בין קומדיה-דרמה-פעולה באיזון מנצח וכל מי שאהב את הסרטים רצוי שינסה את הספרים.אני בכוונה לא מוסיף עוד כי אני רוצה לצמצם בספויילרים שיהיה לכולנו המשך שבוע נפלא.
מאז ילדות אחד הדברים שאני הכי שונא זה לעבור דירה,מעטים הדברים שאני שונא יותר.ביסודי גרתי ליד הגינה שאהבתי להיות בה למרות שהייתי מסוכסך עם כולם שם אז לעבור דירה היה פחות קשה מהפעם השניה שעברתי דירה כשמני היה גר 15 דק' הליכה ממני ועוד חברים גרו לא רחוק ואז עברנו לאיפה שאנינגר עכשיו - כש4 חברים גרים לידי,אני גר בלב העיר,הבר האהוב עלי לא יותר מ7 דק' הליכה,יש לי אוטובוסים ליד הבית לכל חור שרק ארצה,חדר הכושר 15 דק' הליכה ממני והחדר שלי פה היה פשוט מושלם.
החדר שלי בדירה הזאת היה עמוס בדברים ושטויות,לא הייתה פינה אחת ריקה ולכל דבר הייתה סיבה להיות שם ולא מפוזר ברנדומאליות ועכשיו כמעט הכל ארוז בקופסאות,תיקים ומזוודות.כל הקירות שלי ריקים מפוסטרים והמדפים שלי ריקים מספרים וזה פשוט עושה לי רע,החדר שלי זה המקדש שלי והמקדש שלי נראה מחולל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The Shmock