אני קוראת הרבה לאחרונה
בפרט כשמחכה לתוצאות של הבדיקה
ומבעד לשורות אני רואה את הכמיהה הזו שכל כך משכה אותי הופכת לשחורה
דווקא בגלל החוויה של מסירת הנפש שלך לידי אדם שלא מעריך
שסוגר את הידיים שלו בעתות של כעס ולוקח את כל החלקים החיוניים שלך איתו
אני קוראת על גבר שמפליק ומתעלל, נושך ומאדים. הייתי שם ונהניתי מכל רגע.
שלושה חודשים שכבר לא.
ואני מבינה שלאט לאט, בתהליך ארוך שנמשך חצי שנה לערך,
שאני כבר לא שם
הוא היה לייט, ולכך גם אני התרגלתי. גם שקענו במעין שגרה שהיה לי קשה לצאת ממנה פתאום במפגשים יותר רציניים של בדס''מ.
העקירה שלו ממני, השתיקה המתמשכת והמילים (שלא משנה מה יגיד לאחריהן אי אפשר לקחת אותן. גם אם לא אמרת לי ישירות שאני מגעילה אותך אלא השבת כששאלתי אותך זאת שעדיף לי שלא תענה).
ואני לא יכולה להחליק את זה.
לא יכולה להתמסר לך שוב לאחר שהבנתי איזה חיץ יש ביני לבינך
דווקא כשהייתי ומרוסקת הייתי צריכה אותך, לחלוק איתך את כל מה שהורגלתי לו. להפתח בפניך כמו שלימדת אותי. בלי חשש. בלי פחד.
מה היה הטעם?
שתיקה של שלושה חודשים
כשעשיתי טעות, גם אם בזמנו לא ראיתי אותה ככזו, הוכחת אותי. כשהבנתי מה זה גרם לך להרגיש ביקשתי סליחה, התחננתי. נשברתי.
ואתה היית עסוק בלהוכיח אותי, להיכנס בי כדי להוציא את הכעס שלך עלי. לא, זה לא יעזור שתיקח את המילים הללו בחזרה, בטח לא כשזה קרה רק אחרי שהתעקשתי להפגש איתך אחרי שבועיים, ואמרת את זה כשראית עד כמה אני שבורה ולא סתם מתקרבנת. הן קיימות ומתנגנות לי בראש, גם הצלקות שהן הולידו.
לא ככה מתנהג ידיד, לא שולט ובטח שלא השולט שלי.
אמרת לי להתמקד בלימודים, שאני קשורה אליך יותר מדי. יופי שרלוק, למה ציפית? הראשון שלי בהכל, זה שהתעקש לפתוח לי את הנפש יחד עם הרגליים.
אחד שאמור להיות שולט שמתאים למתחילות, כזה שלא מתפשר וזה מה שאני חווה. אז מה מצפה לי עם אחרים? שבאמת מתעללים?
יודעת שמדברת מכאב ומכעס.
אבל ככל שהזמן עובר אני פשוט מתחילה להבין שזה לא העולם שלי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
