גילוי נאות: זו הפעם הראשונה מזה ארבע שנים שהצלחתי לקרוא סיפורת. ממש להתחיל לקרוא מההתחלה ועד הסוף.
גילוי נאות 2: זה קרה בפחות מ-24 שעות.
עם זאת, אני מודה שהפרסום עשה את שלו לצד חולשתי לבחורים נאים בטווח הגילאים שלי שמפרסמים קטעים קצרים שחצי מדגדגים לי בלב הפצוע. כאלה שמעלים תמונה שלהם ועוד כמה של בחורות שקוראות אותו עוררו את תאבוני.
ובכל זאת, צפוי להחריד, לא מרתק, לא תופס. אתוודה שלמרות שהצליח לשבור לי את הנאחס לגבי קריאה זה לא ספר שרציתי שיראו אותי קוראת, הוא לא נכתב במשלב לשוני גבוה, לא כלל משחקי מילים או עלילה ולצערי היה צפוי למדי. לכן גם מיהרתי לקרוא אותו, קצת כמו הסיכומים למבחנים, בעודי בוחנת כמה עמודים נשארו למנייאק.
ובכל זאת, שאפו לך ילדון, שהיה לך אומץ לרוץ עם זה, בעוד שאני פחדתי לממש את ספרי הכתוב לעילה ולעילה, כן כן.. כבר אז חולמת במגירה שכמוני כתבתי עלילה מורכבת יותר, מסועפת עם דמויות אמיתיות שחיו את פחדיי, אמונותיי והגיגיי לשלבי סיום הטיפש-עשרה. וזה פאקינג מדהים.
אז כן, מודה שקצת מקנאת. בפרט כשהתוצר לא כזה מלהיט ובכל זאת הגשמת חלום שחששתי לרוץ איתו הלאה.
אבל בעצם.. למה שארצה שדראקית כמוני תעביר ביקורת על הספר שלי?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
