ממתקי אפרסק

הרגע הזה שאת רואה את עצמך בחתונה לפני חודשיים, ולא מאמינה שזו את. הפנים, השיער, הזיעה (תודה לך אוגוסט במרכז).. עכשיו אני מבינה למה החתיך ההוא לא הסתכל עלי. אבל זאת לא אני, זה לא ייתכן

השתניתי כל כך מאז, התזונה החלה להתאזן, האימונים מוכיחים את עצמם

והלחיים הללו

אז אני הולכת למראה

ורואה שבגדול זו אני. האיברים מעוצבים יותר, זקופה והרבה פחות מזיעה.

אבל זו אני.

אז דפדפתי לתמונות שלי לפני כמה שנים, רזה יותר.

אבל הרזון רזה מדי, הידיים הן מחצית מזרועותיי כרגע ועוד לא התחלתי לדבר על ירכיי.

גם הפנים, הן פחות מדי.

חברה שלי זרעה בי שהייתי רזה מדי, בזמנו הרגשתי שאני לא, ידעתי שאני כן אבל כל הזמן רדפתי אחרי זה.

וגם זה לא יפה.

אבל רגע, אני לא הרגשתי יפה אז, ולא אז.. מתי אני יפה בעצם?

בדרך לזה אמנם הצטלמתי יפה מלמטה, אבל לא הרגשתי מעוצבת, אז עיצבתי ולא הרגשתי מיוחדת, קרה מה שקרה ועליתי הכל בחזרה אבל אני מרגישה כמו חלקים שטובעים בבשר הפנים.

הדבר הכי מוזר

הוא שאני ממש יפה כשאני מביטה בעצמי במראה

באמת, מניפת הריסים, השפתיים, עצמות הלחיים.

ממש יפה.

וממש אוהבת.

אז למה לעזאזל יש תמונות בעולם?

-התשובה שלי לעצמי- כדי שתוכלי לראות את השינויים שמתחוללים בך בפנים. לא אלו שקשורים למאזן קלורי שלילי או חיובי(שוקולד מישהי?). אלא להשלמה עם תהליכים, אנשים שהיו צריכים לצאת מחייך, הדמות שאת חשבת שהיית אמורה ללבוש ומי את באמת.

כי בכל חיוך כזה את רואה את המחשבות שלך וזה זורק אותך, לתחושת חוסר הנוחות בחצאית או בשמלה, לסידור המילים כדי שיתיישבו לו יפה באגו, לביטול העצמי ולפטיש שמכה ומכה ומכה עד שאת מוצאת את עצמך במשבצת שיועדה לך על-ידי אחרים שחשבו שהם יודעים טוב יותר.

אני אצטלם, מבטיחה. אני אצא ואחייך. ואזיע ואחשוף זרועות וארקוד רחמנא ליצלן. 

ואחשוף שורת שיניים צהבהבה בלי להתבייש.

כי זו אני.

ואני

ממש

נהדרת