הביא לי את החלסטרא לראות אותך בתמונה איתה.
אנחנו גווענו במהירות כזו מרשימה
לא התעצבנתי בגלל קיומה, שתבורך, ואני שמחה שהיא מביאה שמחה לחייך
עצבן אותי שברגעים בהם אני נאבקתי עליך, בצורה המינימלית האופיינית לאנשים שעוד לא מכירים אבל כשבעלת האינטואיציה ביניהם מרגישה שזה יכול להיות נכון, אתה נשארת חסר אונים במשבצת שלך ולא זעת
בעוד שכרגע אתה עומד שם, איתן למול ידה שנשענת על החזה שלך, לשיערה שנוגע בשלך, לחיוכה שמתמזג עם זה שלך ופשוט מאושר
תבין, האופק שאולי היה נראה רחוק מאוד, עמום מאוד, חלש ולא וודאי, אני גם לא בניתי עליו
בניתי עלי, כשלראשונה הצלחתי לבחור אחד שנקי מכל השטויות שבני מינך הורגלו לעטות על עצמם כשריון, ומעבר לכך אני באתי אליך נקייה (תאמין לי, זה מאורע מפגר לכשעצמו) . ודווקא אז לא יכולת, לא פתחת את שתי ידיך כפי שציפיתי, התחלת לשתות מהסובלנות וההכלה שלי בלי שניסית לתת לי גם קשית לנחמה לנשמתך. ותאמין לי שאני צריכה גוף להישען עליו, בית חזה לדבר אליו, שפתיים שיגיבו לי ונפש שתישזר בי ותיצור צמה עם שלי.
כשהפסקתי למשוך בחבל הוא נפל, לא היה אדם בצד השני. גווענו מהר יותר מהמחאה החברתית. והייתי בטוחה שזה בגלל התקופה, ההתחלה החדשה, העומס.
קצת מבאס לגלות שזו אני שלא התיישבה לך בפאזל.
שלך, לא שלי, אבל רציתי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
