למי שלא מכירה, מדובר בסדרה בריטית חדה ובועטת. ישנו מספר מועט של פרקים בעונה, כל פרק ארוך, שעה אם זכרוני אינו מטעני, ובמהלכו נבחן אספקט נוסף שמציג את הפן האפל של ההתפתחות הטכנולוגית. אז לא, אני לא אדבר עכשיו (אזהרת ספויילר) על ראש ממשלה שמזיין חזיר.
אני אדבר על הגילוי שלי. כזה שאני סוחבת איתי זמן לא מבוטל וכעת מאפשרת לעצמי לתת לו דרור.
פעם ראשונה שזכיתי להחשף לדרך בה הדברים פועלים מאחורי הקלעים, אמנם לא בחשיפה חושית ישירה, אך בהכרת הנפשות הפועלות, מטרותיהן ומניעיהן התגלתה לי תמונה שהיא.. דיי מכוערת.
לעם שלנו יש פצע, נקודות תורפה תקראו לזה. ומה לעשות שברגע שלוחצים על הפצע הזה, עם עבודת הכנה של סיפור קורע לב, טרגדיה שרודפת, צלקת אחת או שתיים (לא אכנס לסוגייה של פנימי או חיצוני ועד כמה זה אמיתי) והופ! המשימה הושלמה.
צפיתי בבעתה באדם שהפכה בוץ, דם וטיח לכדור שהתיימר להיות שלג וזרקה מקצה הצוק, ראיתי את התגובות האוהדות מרחוק שעודדו אותה להמשיך לגלגל.
אז היא גלגלה. והכדור התחיל לצבור תאוצה עם משיכה בחוטים הנכונים (בואו לא נשכח שמדובר בישראל) הכדור הוצג לראווה. וכמובן, שעמנו היקר שהתברך בחיבוק וירטואלי עצום שהצד השני שלה היא תרבות השיימינג הידועה לשמצה, דאג לברך ולקלל, לתמוך ולבקר.
תהיתי לעצמי, איך לכולם נשבר כל הזמן הלב, נשבר הלב מילד שמבקש סנדוויץ', מהתינוק ההוא בסודן, מההשפעה שיש לכדורי האנרגיה ומראס בן אמו נשבר הלב. אז כשנשבר לך הלב כל כך הרבה פעמים ואת יושבת ובוכה ובוכה ויושבת ושוברת ונשברת אל תתפלאי שאנשים אחרים, מבעד למסך אחר ישבו ויצקצקו. זה הסמל שלנו עליו הם מגנים בחירוף נפש כשהשוקולד עוד מבצבץ מבין חורי שיניהם, ניתז יחד עם הרוק שניגר מניביהם.
ובחזרה לעניין המדובר, נשבר הלב אמרתי, רק אחת צעקה שבגדי המלך ערומים וקיבלה מבול של ביקורות על דיס-ההומאניות שלה והרוע והביקורתיות כשהיא אמרה דבר אחד פשוט מאוד, זה כדור טיח שאתם מביטים בו ורצים לחבק, הזהרו פן יאמין הכדור למראה השחורה ויחשוב שמא הוא צח וטהור. מלוכלך הוא, באינטרס, שקשור כמובן גם לכסף אך בעיקר לכבוד (בית הקלפים, מישהי?), לצורך בהכרה ולחיבוק. כי מי מאיתנו לא צריכה חיבוק? בעיקר כזה שמפאר ומרומם את רוחה ונפשה העקודה על מזבח הממשל הקלוקל והזלזול והאינוס וההשפלה בכך שנאלצה לפתוח את צלקותיה בפרהסיה ולו רק כדי שתוכל להמשיך לתחזק את אורח החיים שחשבה שהיא ראויה לו, והרי את בת של מלך, חלילה שתשברי את ציפורנייך המטופחות שצבועות בכל השקרים שאת מנסה לדחוף לכולן לגרון.
את האווזים שלך את יכולה להמשיך לפטם, אני עליתי עלייך, ברגעים בהם טופפת על עקבייך כטווס מעושה אני הבטתי בך מאחור וראיתי את ישבנך החשוף, אך המדיה הקיימת והאהבה לנשים שכמותך לא טורחות לעשות בדיקת רקע קצרה, לוודא מה המניעים שלך ומה גרם לך להתחיל לזעוק את כאבך ופצעייך. כמו שהם לא יטרחו לבדוק מאיפה את יודעת לרקוד כך על חיק זרים, לפתח שיחה חמה ולזרוק את תחנות חייך העקובות מדם שאיכשהו הצלחת לצאת מהן כלביאה למרות כל הצבועים והצבועות שרק מחפשים אותך מעבר לפינה, ללא קשר לסטייק שהדבקת לעצמך על הגב וכיסית בבייקון.
המשיכי להיתמם יקירתי, המבט המיוסר שטוף המסקרה כה הולם אותך, לרגע אני שוכחת שאת חתולה על גג פח לוהט ללא המבט הסגול, לרגע אחד, באם לא הייתי מכירה אותך הייתי חושבת שאת נדחקת לפינה (בואי לא נגלה לאף אחת שהפינה היחידה שאת מתמודדת עמה היא ההשלכות של הבחירות שלך, ההתממויות, ההדחקות וחוסר יכולתך הבסיסית להביט פנימה ולהבין שכולך מופע גרוטסקי).
ואני הכי עצובה על הסדק שיצרת לי באמון, על כמותך שבאמת נפגעו, אך ברגע שמקולן בוקע שיר במנגינתו זהה לזו שלך מתעוררת בי צמרמורת שגורמת לשערותיי בביציות לסמור מבוז. כי בפועל, יקירתי, בשיח אחת על אחת שתינו יודעות שהבוץ שהתחלת לגלגל הוא פשוט הג'ורה שסרבת לקחת עליה אחריות. והפינה שאת טוענת שנדחקת אליה היא המקום בו את אמורה לעמוד לפסק זמן.
אך תהני ממצעד השוטים, מקווה שבסופו, כשיגלו שהכיעור הוא שלך ומקורו אינו במסכה, לא יעקדו אותך על מזבח עם חוטי האמת שכופתים את גפייך ויזרקו עלייך עגבניות רקובות. לא לכולן יש אזמרלדה בחיים.