ממתקי אפרסק

אחרי שהתנתקתי מהרבה דברים אני באה מנקודת מבט שונה לבחון אותם

ואני מתחילה להבין כל כך הרבה דברים פתאום

כמו איך אחרי יומיים בפקולטה אני מבינה עד כמה המקום הזה מדכא, מלא באנשים סאחים שמרוכזים בעצמם ובטוחים שהם העילוי הגדול הבא, מדברים על דברים פלצניים ומשעממים ובטוחים שהם באו להמציא את הגלגל

או איך הנוכחות בשיעורים גורמת לי להבין שיש אנשים משעממים לא פחות שלא רק בחרו להתמקד באחד הנושאים המשמימים ביותר שיש לעולם הלימודים שלי להציע, אלא בחרו גם להתמחות בכך, לכתוב דוקטורט על השיט הזה ועוד להפיץ אותו הלאה לסטודנטיות אומללות כמוני שנאלצות להיות פה בגלל חובת הנוכחות הארורה הזאת

או איך אני מוצאת את עצמי מסתובבת בתחושת בדידות, לא מצליחה למצוא אף אדם לשוחח עימו ולהרגיש איתו בנוח

אבל אז מחפשת בחורים ומצבי קיצון לפרוק בהם את התסכול שלי מהשעמום שאני נמצאת בו, מחפשת ריגושים באמצעות סקס ו-FUCKBOYS שלא מצליחים למלא את החלל העמוק יותר שיש לי בגוף אשר לא ממוקם בפלג הגוף התחתון שלי

הבנתי את הכמיהה הזו לאנשים חדשים, לבחורים, לאנשים שיגרמו לקצת אקשן בחיים שלי ויגרמו לי להרגיש שזה שווה את זה- רגעי הפיק האלו, ההתפשטות מולם, ההפתעה בעיניהם, הגמירות החזקות שלי.. כאילו הכל מצליח למלא את העובדה שאני חיה בעיר משעממת או כזו שמקדשת ערכים ודברים שהם פחות אני, או העובדה שאני לא באמת מוקפת בחברים ובכך שאני פשוט צריכה מישהו שאוכל לשבת ולדבר איתו על הכל, בלי לפחד שאני מעיקה עליו או משעממת או מתמקדת רק בעצמי וממאיסה את עצמי עליו

את כל זה אין לי

והייתי צריכה את חופשת הפסח כדי להבין מה המקום שאני באה ממנו, עם החור התהומי וההשפעה שלו עלי, ופתאום זה האיר לי כל כך הרבה רבדים ודברים בהתנהלות שלי שהייתה לא טובה לי אבל תחושת המיאוס, השעמום, חוסר הסיפוק הן העצמי והן החיצוני עשו את שלהם.

מצד אחד האימונים נשארו, הם גם דיי מכאניים ואני פשוט רואה אותך כפעולה מכאנית שנועדה לגרום לי לאהוב קצת יותר את הדמות שאני רואה במראה