רק שאני שמתי על עצמי משהו מהוגן, הקאתי כמה מיצי קיבה מכל החרא שאכלתי בשבת ומאז שיוחאי יצא מביתי ומחיי
הדלקתי מוזיקה כדי לא לשקוע קצת בדכאון והלכתי לעבודה
כמובן ששכחתי את הארנק והאוכל בבית
וליקטתי פייבר1 כמו גוזל עד שיכולתי לחזור הביתה
למזלי הבוסית שלי באה שפוכה כמוני אחרי הפגרה שלנו
והאינטרנט קרטע כמו המוח שלי
אז הצלחתי להגניב כמה דקות שינה מבורכות, ברמה המביכה של לרייר על הכיסא ואז על השולחן ולקום סתורת שיער
והפגישות שהתבטלו היום אפשרו לי לקחת קצת אוויר
ולהוציא אותו בקיטורים לכל מי שהייתה מוכנה לשמוע
יוחאי עדיין לא יצא מראשי, וגם בפגישה שבה הבוסית שלי הזמינה אותי להשתתף בה, מצאתי את עצמי יושבת וחולמת עליו בהקיץ.. על כך שאם היה בא שוב לרציני הייתי מאמצת אותו לחזי ולא משחררת, על כך שהיה בין הבודדים שהחמיאו לי על המוזיקה שלי ואפילו זיהה את השיר שהגדיר אותי לתקופה (רמז, הוידאו לעיל) וצפה בגרזי שור כמוני.. שזה בגדול אומר שהוא כמוני משחק על גבול הטראש בלי להיות כזה. ואהבתי אותו באותם הרגעים שבהם שיקף לי את עצמי דרכו.
וכאבתי את החופש שלי שנגמר לו, על העובדה שלא אוכל לטוס לים ככל שנפשי תחפוץ אלא אצטרך לתזמן זאת עם הלמידה למבחנים שנותרו לי לשלושת השבועות הקרובים, ולכך שלא אוכל להימרח כל היום אלא אצטרך לתת עבודה ולהפעיל את המוח.
וכשייללתי על כך לחברתי
היא לא וויתרה לי
ואמרה לי בכנותה המופלאה
שזה נחמד לשבוע, לא למעבר, כי זה גורם לך לשקוע כל אי העשייה הזאת
והיא דירבנה אותי- לכי תגשימי את עצמך, אל תשקעי, תקדמי את עצמך לאישה שאת אמורה להיות
ואני, נפעמת ממנה כל פעם מחדש
על הכנות והראייה החדה שלה
על היות בחיי
כקרן אור כזו
והבנתי שיוחאי שלי, המופלא והקסום משקף בעצם את כל החופש הקצרצר הזה שהייתי בו, את כל אי העשייה והבטלה כשהוא רובץ אצל חבריו כל התקופה במרכז,את חיי הנהנתנות שהשתקפו לי מהמעט שחלק איתי
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
