זועקת לי הנשמה כבר כמה שבועות
ולמרות שניסיתי לפרוק את זה עם אחרים הבנתי שאני לא יכולה יותר, שזה גובר עליי, אני צריכה משהו משמעותי יותר
יותר מסמים, יותר מאלכוהול, יותר מזיונים, יותר מאכילה
יותר ממה שניסיתי ולא ניסיתי
משהו בי כואב ודורש טיפול ותחזוקה
וכן, נקטתי בכמה צעדים משמעותיים שמקדמים אותי ואני מתחילה להחצין יותר ויותר בפה את מה שמתחולל לי בלב
אבל אני בודדה נורא
בדידות מהותית כזאת
כשאני רואה את כל החברים שלי בזוגות, ועושים דאבל דייטים שלי אין מקום בהם
לא כי הם לא יזמינו אותי, אלא כי אני לא אוהבת להרגיש גלגל שלישי
ואין אדם אחד שאני יכולה לשבת איתו ובאמת לשתף אותו במה שעובר עליי
ריבוי המשימות
האש שהתעוררה בי והביאה לכך שאני לוקחת יותר ויותר קורסים
קשים, כאלו שדורשים וגורמים לי ללהט בין יותר מדי מטלות הגשה, וקריאות מאמרים [למה הכל באנגלית גאדמט?!]
ואני רואה את הביחד הזה שהתהווה סביבי, זה שנותרתי מחוצה לו
ולאחר שיחה עם מכרה, שהצליחה באורח פלא [טוב לא פלא, אלא בהשתתפות בסדנא ופנייה לאחת המנחות בצורה שהיא מחוץ לנוהל הרגיל] לסגור מקום עבודה והתמחות במקום שהכי רציתי, זה שלקחתי את הסדנא השנה כדי ללמוד לפחות על התחום שמעניין אותי
ואני רעבה לחיים והכל
אבל לפעמים זה קשה לי מדי
והמבט הזה על אנשים שמצליחים להתנהל אחרת, שהכל נראה קל להם, שנהנים מהחיים, שמגשימים את עצמם [גם אם בעיניי זה נראה דל וחסר משמעות זה מספיק להם וזה העיקר בסופו של דבר]
אז אני לוקחת קורס של שפה שאני רוצה ללמוד
ובערבים מצליחה לדחוף כמה שעות של קריאה לפני שהמוח שלי כבה אוטומטית
ואני מתלבשת, מנסה ככל הניתן בהתאם לממדי גופי, יפה
ומתאפרת
ומדברת
ופורקת
אבל משהו עצום חסום בי
מספיק להעיף מבט בארון הבגדים שלי כדי להבין על מה אני מדברת
הכל בכאוס
עולה ויורד ועף וצף, ודחוס ומקומט ונופל ומקומט
ואני נגמלת
נגמלת מכל דבר שמונע מהמוח שלי להתחדד עד לקצה יכולתו
אשקר אם אגיד שאני לא מרגישה את זה
את החדות, אפיקי המחשבה הרבים שנפתחים לי, ההסתעפות, הראייה המרחבית
אבל
ריק לי
אין לי את האדם הזה לחלוק איתו את עצמי
אז אני מפרקת פה ושם לחברה אקראית אחת או אחרת
וכן, יש לי את הנהדרת הזו בחיי, שאני יכולה לספר לה ולשתף.. והיא מבינה אותי. כי היא גם חווה את זה.
אני ממשיכה בהתנתקות שלי מגברים, ומדברים.
למעט הודעת געגוע ששלחתי ליוחאי[לא, לא ממניע רומנטי גרידא.. טוב אולי לא בהודעה הראשונה.. אבל אתמול? אתמול זה נבע מבדידות קיומית כזו, כשראיתי שיש עונה חדשה לסדרה שרק אני והוא מכירים מסתבר והייתי חייבת לספר לו את זה, כי נמאס לי לפחד-לפחד מאיך שזה יצטייר ומאיך שזה יובן ומאלף ואחד דברים- ורציתי פשוט לשתף. מעצם השיתוף. כי המחשבה שאשאיר את זה אצלי בגלל פחד שרטה אותי מבפנים], שגרמה לו ליזום שיחה ואחר כך לשאול על כדאיות ההגעה למסיבה
ומצד אחד הוא מסעיר אותי
באופן שאני לא יכולה להסביר
אני לא מצליחה להיות אפילו צינית מולו
מצד שני
הוא לא חולם, לא שואף, לא מקדם. המאבק העצום נגד תחנות הרוח שאני מנהלת עכשיו ייראה לו זר
ומטומטם גם למען האמת
ואני מבינה אותו
בתור מי שהייתה במקום הזה לפני שנה, במשך שלוש שנים, עד לפני חודש
אני מבינה
עד כמה זה נראה מטומטם שבשנתי האחרונה אני בוחרת לקרוע לעצמי את התחת בלי וזלין
והחברה ההיא.. זו ששימרה את תומתה
מצאה לה אחד, שיכול לה
וגם כשאנחנו יוצאות, הוא ברקע, לא.. לא רק כשהיא אוספת אותי באיחור למסיבה שלנו בגללו כשהוא באוטו ומקפיצה אותו אחרי ואוספת אותו שוב אחרי כדי שיוכלו לישון ביחד, זה לא זה כי אנחנו התרחקנו מספיק מכדי שאוכל לדרוש עליה בעלות, זו גם לא קנאה, אלא הרצון הזה להרגיש פעם אחת חלק ממשהו, לא תיירת, לא עולה ישנה, לא ברירת מחדל, לא פשרה, אלא מישהי שמספיקה מבלי שיצטרכו לקשט אותה בבחור לפני ואחרי, זו שאפשר לדבר איתה והיא מעשירה מספיק ללא צורך בעזרים נוספים
והמסיבות.. כבר לא מסבות לי הנאה
אולי כי אני באה ויוצאת מהן פיכחת, אולי כי אני לא מרגישה בנוח לרקוד, או שאין אווירה מספקת, או שצפוף או שהמוזיקה לא טובה מספיק
אבל זה לא זה
אני כבר לא נהנית
או כמו שחברה שלי[נו, הנהדרת הזאת שחווה איתי את זה] ציטטה לי במופלאותה "אני בעצם שתי נשים: אחת רוצה את כל השמחה, התשוקה וההרפתקאות שהחיים יכולים לתת לי. האחרת רוצה להיות שפחה לשגרה, לחיי משפחה, לדברים שניתן לתכנן ולהשיג. אני עקרת בית וזונה, שתינו חיות באותו גוף ונלחמות אחת בשנייה."
יכול להיות שזה תוצר המאבק שאני מנהלת
ההבנה שהעשייה לעצמי מצריכה וויתורים על הנאות רגעיות שהפכו לחלק מהותי מחיי בשנה האחרונה
האם אלו הרגלים רעים או הרגלים שרע לוותר עליהם?
ואולי הכל נובע מהמחשבה הארורה שאני פספסתי את הרכבת, שנזכרתי בעצמי מאוחר מדי, ויפה שאני רוצה לטרוף הכל בשנה האחרונה לתואר
אבל יכול להיות שאני למעשה נמצאת במקום שבו אני צריכה פשוט לבחור בחלופות הפשוטות יותר ולהתרווח במושב
אני לא יודעת
פשוט כואב לי
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
