האמנם?
החלטתי באוקטובר דאשתקד להפסיק להיפגש עם בחורים
וחודש לאחר מכן גם הפסקתי את חיי המין האומללים שלי במפגש לא מפגש עם אחד שקודם לכן ידע את העבודה
וקרוב לחצי שנה
הסתובבתי בתחושה של פחד
פחד מאיך שיתגלו פניי וגופי בפניו
מאיך שירגיש כשייגע בי
מכך שאני אמשיך להרגיש שאני פשרה
היו לי עליות ומורדות
כאלו שגרמו לי לשקול לרצות
ואז לסגת בחזרה לקונכייה שלי
ולמען האמת
זה אחד הדברים החכמים שיכולתי לעשות בעבורי
הייתה לי חצי שנה מפעימה
שבה התחלתי לסקור את הרגלי העבר
במסגרתם השיח שלי התנקה ממיניות מוחצנת
כאילו זה הצוף היחיד שאני יכולה למשוך באמצעותו
הוא גם התנקה מטיזינג
והתנקז לדבר אחד פשוט
רצון לשיח
אמיתי, כזה שחושף את החלקים השונים של הלב
למרות שהיום דמות מסרט כינתה אותו אגרוף עטוף בוורידים ובדם
הייתה לי חצי שנה נהדרת
שבה התמקדתי בלהגשים אותי
חזרתי לחלום, הצבתי מטרות [אפילו כמה יותר מדי] והלכתי לרדוף אחריהם
היצירתיות שלי נתגלתה לי
כזו שלא התבטאה רק בחדר המיטות, אלא אפילו בעבודת ידיים
של מלאכה ועשייה
והמיקוד שלי היה מפעמים
למרות שהוא שאב ממני כל כך הרבה כוחות נפשיים
עד שמצאתי את עצמי בורחת
תחילה לחומרים משככי תודעה
ולאחר מכן לאיתי, הבחור שהיה הפנטזיה הבלתי מושגת שלי במשך שלוש שנים
עד שגם המסך שלו עלה
והתגלה לי נער פשרות
כזה שכשהבטתי בו אתמול במסיבה לא הבנתי אותי,
כאילו סבבה.. אף מסותת, כתפיים רחבות ופנים יפות שמולבשות על רגליים ארוכות
אבל חסר
חסר מעוף, חסר נשמה, חסר עניין
אני לא יודעת אם אני אגשים את עצמי במסלול האקדמי שהתחלתי בו
אבל דבר אחד אני יודעת, אני אהיה גדולה מהחיים
איכשהו, אני פשוט אהיה גדולה מהחיים
אז הלכתי לרוקן את החוסר ולהתמלא מחדש
חלק מהתהליך כלל חזרה לאפליקציות ההכרות
מתוך הבנה שהפעם אני מפסיקה לשקר לעצמי שזה רק בשביל הפאן
ואומרת בפה מלא שאני פה כדי להכיר
ולא, לא להכיר ללילה, אלא לטווח הארוך [לא מתחייבת למספר ימים נקובים, אבל לא מקבלת גימוד לרובריקת סקס מהטינדר]
ופתאום קרה דבר נהדר,
כמה למען האמת
הראשון הוא שמצאתי שיח כזה, שיח שהוביל לדייט
והשני, שהתרחש יום לפני הדייט היה יום ים שעשיתי עם ידיד
כשבמהלכו הוא נתן לי לשוחח בטלפון עם ידיד שלו בזמן שהלך להביא דברים מהאוטו
והידיד הביע עניין בי לאחר מכן, עניין שהקל עליי
כי פתאום לא חששתי מאיך שיסתכלו עליי בהשוואה לתמונות
ולא היה שיח מקדים שאולי לא יהיה תואם למציאות
ולא היו ציפיות וירטואליות
אלא פשוט התקשרות כנה ואמיתית בין שני בני אדם [אמנם בטלפון, אבל זו התקדמות]
ולא חששתי כמו שחששתי מדייטים אחרים שמאפיינים את השנים האחרונות שלי
וזה היה כמו עם רועי, שהכיר אותי על החוף והיה אחד הדברים הנקיים שחוויתי
משם החלטתי להתנתק מהאפליקציות האלו
ולחכות לקסום שלי שיפגוש אותי פנים אל פנים
ויחליט משם שהוא רוצה
בסוף נפנפתי אותו כי הוא לא היה אסרטיבי מספיק בשבילי, וכי הוא פעל לפי חוקים של ביישנות ומתן זמן המתנה
שאני לא מוכנה לקבל בעולמי
אז הדייט כשל
אבל הוא פתח לי צוהר נפלא
של להיות לבד מבחירה, באמת להיות לבד
ולהתנקות מטראומות העבר, לקראת מה שאני באמת מחפשת ורוצה
בדמותי, לא בדמותו של הבחור שדחה אותי לראשונה
אבל היום
כששהיתי במחיצת משפחתי הנהדרת
ופגשתי את החבר של בת דודתי הקטנה ממני בעשור
זה שהכירה בתיכון
הבטתי בה וראיתי איך היא מכירה אותם בחיים האמיתיים
ונהנית מהם
כמו שזה אמור להיות
אז נכון, פער של כמעט 20 ס"מ, עשור ולא מעט מידות ביננו
אבל הקטנה הזו עלתה על משהו נכון
ולראות אותם ככה היום, היווה עוד חיזוק בעבורי
אז לא, אני לא חוששת מלהיות לבד יותר
אבל אני כן חוששת מלהיות בודדה לפעמים
כי ברגעים ההם, בהם סיימתי את הארוחה והיה לי משעמם
לא היה איש שיחה בשבילי בשולחן, שהרי משפחתי מבוגרת והצעירים כוללים אותי ואת בני דודיי
שאין לי שיח מלא עם אף אחד מהם
אז נשאר לי טעם חמצמץ כזה בפה
מעבר לכך שגם איש שיח חדש בפלאפון לא היה לי להתעסקות
לא היה לי לאן ללכת כשקמתי מהשולחן
שהרי בת דודתי הלכה לשבת עם החבר שלה
ואחיה לא היו זמניים לשיחה\צעירים מדי
אז מצאתי את עצמי יושבת ומסתובבת, מחפשת תעסוקה
וזו תחושה לא נעימה
להרגיש שאין לך מקום בעולם
ובנימה זו, הצלחתי למצוא את דמותו של בחורי
בדמותו של קלייב אוון הנהדר, שלא הצלחתי להסיר ממנו את מבטי
בדמותו המרשימה [שהייתי מוסיפה לו ס''מ אחד בשם ה-OCD שלי]
בקולו
בדמותו הקשה של איש המערות שלא מרחמת
הייתי מכניסה שינויים מספר בפניו
אבל הייתי מסתדרת גם בלי
דמותי בראש סופסוף קיבלה חזות ממשית
כי עד עכשיו ראיתי אותו בערך
וזה מופלא
ולפעמים אני תוהה אם אני לא נסחפת
שהרי מצד אחד, בחורה לא יכולה לדמיין את הבחור שלה
אבל מצד שני, היא גם לא יכלה לדמיין את המקום שהיא תלמד בו למרות שהוא היה מנוגד לחלוטין למקצוע שהיה בראשה באותה העת [אבל זה עדיין הגשים את עצמו, פשוט המקצוע השתנה]
היו לי וויז'נים כאלו
שבהם ראיתי את דמותי
אמנם דמותי לא הייתה מהודקת, כי הרי בגיל 14 דמיינתי אותי באוטובוס למוסד האקדמי עם מעין כובע קסקט [אולי בעצם.. זה מזל שזה לא התגשם?]
אבל דברים אחרים התרחשו
אז אני בוחרת להאמין בעצמי
ובדרכי החדשה
ולא לוותר עד שלא אראה את האחד הזה שיעורר אותי ככה
[אגב, במסיבה אתמול, לא היה אחד כזה. וגם בתחושה שלי ידעתי ששם לא אפגוש אותו, כמו שידעתי שלא אפגוש אותו באפליקציות. והיה בזה משהו כל כך משחרר]
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
