ממתקי אפרסק

אני רוצה שבמילים איטיות ורכות תכניס את קולך למוחי, עד שתצליח להחדיר את כל ההוויה שלך אלי. 

תתמקם בשקט ובענווה עד שתמלא את כולי מבפנים, תשתקע לי מתחת לעור בנקודות שבינו לבין הנשמה שלי ותתחיל לשרוט אותי מבפנים, בשריטות עמוקות ויסודיות שכולן נושאות את שמך בי, עליי, בתוכי. 

לאחר שאדמם תחבוש את פצעיי בנשיקותייך, רוקך יחטא את כל הלכלוך שאחרים הדביקו בי. זה ישרוף, אני יודעת, ותתקל בהרבה רקמה צלקתית שמלאה בחריטות הזרים שהיו לפניך, אל תהסס לתלוש אותם מתוכי ולהשליכם מעלייך, תגרד אותם בציפורנייך עד שאזוב דם נקי מזיהומים. 

תכנס בבקשה, אני מתחננת, תמלא אותי בכל מה שהוא לא אני עוד

אני כבר לא יכולה עם כל הריק הזה, מבטיחה שלא אנעל עלייך את רגליי, אשאיר לך מקום לאוויר שיאפשר להתאוורר ממני, אני יודעת שהעומקים שלי מפחידים, שאני שואבת לאבדון. 

תכנס, אל תפחד, אני אשאיר לך פתח מילוט ואסמן את שביל הגישה בכל המחשבות הזוהרות שמלאות בך, הן יראו לך את הדרך לסביבה שמלאה באחרות, רדודות יותר ומלטפות, כאלו שהטלפיים שלהן לא חדות כתער לשוני. 

תמשיך ככה, עכשיו תשקע בתוכי גם את רגלך הארוכה השנייה, עכשיו את ידייך, תיקח נשימה עמוקה מלאת אוויר, שנינו יודעים שתזדקק לו. 

לאחר שאעטוף את כולך אסגר עלייך, תחילה תרגיש חמימות אך לאחר מכן תשמע זעקות חנוקות, רחוקות. כשתתקרב אליהם תראה את כל הפתיים, שכמותך אשר נפלו למלכודת. 

and I didn't like it

אחרי הרבה זמן של המנעות מדייטים וליקוק פצעים

החלטתי לתת צ'אנס לפן השני שלי מחוץ למסגרת שלישיות ולתת לזה הזדמנות אמיתית

והיא באה כמו משב רוח מרענן, גרמה לי להתרגש בפעם הראשונה מהודעה קולית ובהודעתה מיום שבת שביקשה יחס ותהתה על המועד שבו נוכל לעשות משהו יחדיו שחורג מגבולות השיחה הקלילה בוואצפ

אז אני, למודה מטעויות עבר, לא נתתי לשיחה הוירטואלית להתפתח יותר מדי וישר קבעתי פגישה

ולא הצלחתי ללמוד בגללה כל היום

עלו לי מחשבות על זוגיות כזו, נקייה וטהורה מכל טעויות העבר והצלקות שלי עם גברים

והתחלתי לתהות אם זה יסתדר

והיא, באסרטיביות המקסימה שלה, הצליחה לגרום לי לצייר תמונה של אישיות נעימה וקלילה

נפגשנו אתמול

והחלטתי לצאת ממסגרת הג'ינס והחולצה הלא מתאימה ועברתי לשמלה עם שפתון מחמיא וקליל בהרבה ממה שאני רגילה אליו

נפגשנו בבר וכבר אז במבט עליה הבנתי שאולי התמונה שיצרתי לא מעוגנת, כי היא נראתה בוגרת יותר (אנסח זאת כך) ואני לא רגילה לראות נשים עם קמטים, לא שיש רע בכך, פשוט באמצע שנות העשרים שלי זה נשמע רחוק.

וכמובן ש-just my luck והקראש החולף של השנה שעברה עבד שם (למרות שידעתי שעובד וייחלתי שאולי היום לא יהיה במשמרת, קל וחומר כשהמקום היחיד יהיה בבר מולו)

ומעבר לכך שלא ידעתי איזה יין לבחור הוא והיא התחילו לנהל דיאלוג שנון ואנין אלכוהול שאני כמובן לא לקחתי חלק בו.

שנאתי אותו על שפנה אליה בהמשך ודיבר איתה בקול מפלרטט

ואותה על שהרגישה צורך להפגין את הידע שלה ולגרוף ממנו נקודות זכות בפלירט קוקטי שגרם לי להרגיש מחוצה לו.

וזה הדבר שלא סיפרו לי על דייט עם בת מינך, שאשכרה עלולים לפלרטט איתה בגלל שהדינמיקה ביניכן לא נתפסת בציבור הרחב כרומנטית בהכרח באופן שמרתיע מהמין השני לגשש.

החשש שלי התחזק במהלך השיחה, פער שמונה שנים מעולם לא הפריע לי עם גברים כי לרוב היינו באותו שלב מנטלי (תיאלצו לסלוח לי יקירים, אתם יודעים שאמת דיברתי), ואיתה, בהיותה בוגרת תואר שני ששקועה שנים במקצוע שלה הפער היה מורגש עוד יותר כשהיא באה אלי רוויית תל אביב וחוויות שאני עוד לא שבעתי מהן, אז אמנם היה מגע, מהוסס שנגמר בלעשות לי נעימי על היד, וכן הרגשתי יותר בנוח להפגין כלפיה חיבה פיזית. לבסוף כשהיא התעקשה להזמין אותי וגילתה ששכחה את הארנק היה משהו שכבר רמז לי שזה אולי לא זה (ולכל מי שיתלהם, ממילא תכננתי לשלם על עצמי) וגם כשרצתה לחתוך כשגילתה שהשעה מוקדמת ושתספיק כך לשיחת ועידה בסקייפ. ההליכה לאוטו הייתה נחמדה, אך החיבוק בסופו היה מוזר.

וחזרתי עם תחושה מוזרה, לא מגובשת לגבי החוויה שהיית מעין שילוב כלאיים של ישיבה עם חברה לבין דייט עם כל המשמעויות הנלוות לו.

ואני עדיין עצבנית על הדוש ההוא שפלרטט איתה, לא הייתה לי תשובה חד משמעית, לא ידעתי אם אני רוצה כי הרגשתי שאין לי מה לתת לה בשלב בו אני נמצאת.

וצדקתי.

לפי האמור בהודעה שהיא שלחה לי היום.

מעבר לכך שזה לא נחמד להידחות שוב [למרות שאני יודעת שהרגשתי שזה לא בדיוק זה אבל לא יכולתי לשים על זה את האצבע בגלל שיוכה המיני שאינו מוכר לי] נותרתי עם טעם רע שגורם לי להרהר עד כמה אני באמת רוצה נשים במובן שאינו חורג מגבולות המיטה.

כל כך כל כך עצוב היה לי לשמוע

שהלכת

ביום אחרי מבחן שסחט ממני כוחות אחרונים 

ונסיעה לקבר אבי שחגג שנתיים לאחר שבחייו לא הצליח להתקבע במקום כלשהו כל כך הרבה זמן, ודיברתי איתו, לב אל אבן, הוא הקשיב, וספדתי אותו, ועקצתי, והדלקתי שתי נרות זיכרון, אחד לכל שנה, על השני שמחוץ לקופסא הקבועה שמתי עוד נר אחד וקיבעתי באבן, וניקיתי אותך עם מלא מים, ויצאתי מהארון עם המילים שמעולם לא העזתי להגיד

נסעתי בשקט, בזהירות, מפוחדת ותשושה

לערב רגיעה עם ידיד, שסיפר לי שלא רק אני איבדתי אדם יקר

ואני לא מכירה אותך אמיר, גם לא גדלתי על שיריך.. אבל ראיתי אותך אז, לפני כמה ימים בתכנית של אורלי וגיא, עם המבט הנוצץ בעיניים ורוח לחימה, כמו של אידיאולוגים אמיתיים שמאמינים בצדקת דרכם מתחת לכנפייך, והצלחתי לכאוב את הפן המודחק שבי. בזכותך. 

נעצבתי כל כך, דווקא בגלל המחשבה שהלכת לאחר שבוע שבו ההנהגה הכתה בראשך ובליבך עם פטיש אטימות, ורוע, וצרות לב.. ולא רציתי שבתחושה כזו תלך לעולם..בתחושת זרות, אי קבלה, ולו החלקית ביותר על רכיבייך והווייתך. 

הידיד אמר שלתפיסתו האל נתן ארכה של שנה שנגמרה ביום בו חגגת את יום הולדתך המחודש, שאז זה נחתם. 

ואני פשוט עצובה 

באמת באמת עצובה

אני מקווה שתאבד את כל מסת השריר המועטה שהייתה לך

שהתחת שלך יתכווץ ויעורר חלחלה בכל מי שתראה אותו

שייתפס לך הזין, שהביצים יגדלו מלא שיער

שתקריח, ושכל מה שייפול מהראש יידבק לגב

שתתפטר מהעבודה, תעזוב את הדירה, תתרחק מהציוויליזציה

אני מקווה שכל הדברים האלה יקרו לך כדי שתרחיק נשים מההוויה שלך, שתהפוך לדיוקן של דוריאן גריי שישקף את הכיעור הפנימי שלו לסביבה לפני שיתקרבו אליך ויכוו מהזפת הרותחת שיש לך בנשמה

שחלקלקות הלשון שלך לא תצליח לכסות ביחד עם המראה המצודד מינוס שלך את הרוע שמתחולל לך בלב

שלא תוכל לפצוע אף אחד עוד, אפילו לא בחצי ממה שפצעת אותי, שתהיה תמרור אזהרה במראך

הלוואי שיכולתי לפרסם את תמונתך בציבור, לצעוק במגאפון ענק מתחת לשער לבאי העיר שיתרחקו ממך, מקצועית, אנושית ונשית

בעצם.. אני מאחלת לך שתסתגר בתוך עצמך

בחדר סגור

ושהיחיד שיסבול מהרעל שלך 

הוא אתה בעצמך