זהות אחת לבוקר, אחת ללילה

אם יש משהו שאני שונאת זה שמזלזלים בי. אני שונאת את זה יותר מאובססיבים, יותר מטיפשים, יותר מכל דבר אפשרי שקיים! 

אני לוקחת נשימה וזה לא עוזר. כלום לא עוזר! אני חובטת חזק בכרית וזה לא עוזר! אני צועקת חזק, מתחילה פשוט למות פה מעצבים. עצבנית כל כך הדמעות שניה מלרדת. איזה עצבים! אני עצבנית כל כך שאפילו הכתיבה לא עוזרת להשתחרר מכל מה שאני מרגישה עכשיו. אכזבה מטורפת! כל החודשים האלה שהשקעתי אבל כמובן לשלאף אחד לא אכפת. האמת? למה שלמישהו יהיה בכלל אכפת? אף אחד לא יודע עד כמה זה קשה! כמה קשה לגרום לעצמי לשבת ופשוט להשקיע את כל החיים שלי בלימודים הדפוקים האלה. אין לי כבר כוחות יותר.. אני לא יודעת אם זה מצחיק או עצוב שגם כשאני לא מצפה אני איכשהו מתאכזבת.. אבל ברור שתמיד ישימו לב לחסרת ההשכלה שפתאום החליטה לקחת צעד משמעותי בחיים שלה. כי זה כל כך מלהיב וכל כך מדהים שמישהי עם שכל של דג פתאום מחליטה שהיא לומדת. מדהים איך שכמה מילים קטנות כמו "החלטתי ללמוד" יכולות למשוך אליהן כל כך הרבה תשומת לב. מדהים איך זה שאנשים שמשקיעים תמיד בסוף מקבלים זין. זה פשוט מדהים עד כמה שהעולם הזה מלא צדק. מדהים.

ומדהים איך אני נותנת לשחצנית מגעילה וקנאית להשפיע על המצב רוח שלי באופן כזה דרסטי. איך אני נותנת לאחת כזאת לגרום לי להתעצבן? בחיי אני לא יודעת מה יהיה איתי בסוף. מרגיש לי שכל הסדנאות לטיפול בעצבים פשוט לפח ושום דבר לא עוזר לי עכשיו. ממש מתחשק לי להרביץ למישהו חזק כל כך עד שידמם ויאבד את ההכרה. מתחשק לי ללכת עכשיו לחלון ולצרוח חזק כל כך עד שהמשטרה תגיע ותיקח אותי מפה. שתרחיק אותי מפה כבר. אין מצב שמחר אני רואה את הפרצוף שלה ונשארת אדישה. הפרצוף שלה ושל שתי החברות שלה שמה שהן יודעות זה פשוט ללקק לה את התחת. חנפניות עלובות. אני עוד אראה להן מה זה. 

אני

עצבנית

בטירוף.

הלכתי לעשות סיבוב להרגיע את עצמי, לפני שאפגע במישהו. איך מישהו יבין אם לעולם לא היו לו בעיות בשליטה על כעסים?

זה מחזיר אותי לעבר וזה תמיד כואב שנוגעים בפצעים שעדיין לא נרפאו לחלוטין. מעניין אם מישהו אחר היה במקומי שותק.

אני כמעט בטוחה שאף אחד לא היה שותק. אף אחד.