זהות אחת לבוקר, אחת ללילה

למה? למה אני צריכה להתנצל על הכוונות הטובות שלי? למה אני צריכה להתנצל על הכנות והנאמנות שלי? ולמה אלה שתמיד מנסים לעשות טוב לאנשים בסוף נדפקים הכי חזק? אני לא מבינה.. למה העולם נוקם באנשים הטובים? למה אנשים שלא הספיקו לחטוא מתים סתם ככה מבלי שעשו רע לאף אחד?

למה יש לי כל כך הרבה שאלות? למה אני צריכה לשאול למה יש לי כל כך הרבה שאלות? אני מבולבלת..

חזרתי לכאן אחרי שלא כתבתי כמעט חודש כי היה נדמה לי שזה מקום לפרוק. אני רוצה לשאול אתכם.. יצא לכם להתנצל על מי שאתם? יצא לכם לבכות על כמה שאתם צריכים להסביר ואף אחד לא מאמין לכם שזאת לא אשמתכם? ויותר מכל, יצא לכם להרגיש בודדים כל כך שאתם פורקים לתוך בלוג?

איך זה שאנשים לא יודעים להעריך את מה שיש להם בידיים והם מנצלים את זה וכשזה נגמר או נמאס הם פשוט זורקים את זה הרחק מהם? למה אני תמיד צריכה לחיות בחוסר ביטחון מוחלט לגבי הצעדים שאני לוקחת בחיים שלי? אני משתדלת לעשות את הכי טוב, הכי לשמוח ולחייך ולהפיץ את זה לכל העולם. כמו כל בנאדם ביקום גם אני טועה, רק מה שמבדיל אותי משאר הסביבה שבה אני חיה זה שכשאני טועה אני יודעת להודות בטעות ואף להתנצל. אחרים רואים בזה בתור חולשה. "איך זה שאין לה אגו?", לפעמים אני כל כך מקווה שיהיה לי אחד כזה. הלוואי והיה לי קצת אגו, הלוואי והייתי קצת קרה וסנובית. לפעמים הטיפוס החם שנותן אהבה פשוט נשרף כי אין לו עם מי לחלוק את כל החום, בגלל שאנשים קרים לא מתקרבים. הם וודאי פוחדים להישרף ושאפרם יתעופף ויעלם לארץ רחוקה שלעולם לא ידעו את מיקומה.

רק דמעות מכבות את השריפה הזאת בפנים. רק דמעות עוזרות להדחיק את סערת הרגשות שנמצאת שם בלב כבר כל כך הרבה שנים. רק הרוחות של ימי חורף מצליחות לכבות את השריפה המתפשטת, אך לפעמים זה כבר מאוחר מידי. לפעמים השריפה מתלקחת לאיזורים שכבר לא ניתן לשקם. בהרבה מקרים האכפתיות החמה והאוהבת הופכת לאדישות קרה ומוחלטת. הלב הפועם הופך לאבן קשה שלעולם לא תצליח להתפורר. גם במזג אוויר החם ביותר לא תתנפץ, ובקור העז לא תקפא. היא רק תישאר אותה אבן קשה ומוחלטת שלא זזה מילימטר ממקומה. היא לעולם לא תתפוס צד ובטח שלא תהיה נגד. הרי כבר לה לא אכפת וגם לעולם לא יהיה שוב. הכל קרה בגלל אותה שריפה שאיש לא ראה עד כמה היא מתפשטת, וגם אלו שראו מהצד לא אמרו דבר.

ולמה שאתנצל על מי שאני? הרי גם לי מתחיל להיות כבר פחות אכפת. מתישהו השריפה תתלקח יותר מידי עד שלא ישאר בתוכי אף זכר, והזכרונות יאבדו מערכן, אך לאיש וודאי לא יהיה אכפת. ממזמן הבנתי שמשמעות החיים היא לקוות שיהיה טוב אבל ביום אחד הרע ביותר פשוט יבוא וימחק הכל. אז כשזה יקרה, לא אתמודד כי האדישות תהפוך לשיגרה שלא תשתנה. 

עדיף לא לחכות לאדם שיעזור לשריפה שלי לכבות, ומה הטעם לבקש עזרה שזה הופך כבר לגמרי לאבוד? אולי פשוט אמשיך לבכות בתקווה שהשריפה תכבה מעצמה, ואקווה גם שלא ישאר יותר מידי אפר. מקווה שזה לא יהיה קשה ולא יהיה יותר מידי מה לשקם.. ועד אז, אכחיש את העובדה שזה שקר.