זהות אחת לבוקר, אחת ללילה

אני זוכר את כל הרגעים שהנשימה נהדקה לי בחזה. אני זוכר את כל אותם הימים שהיינו הולכים ביחד בתל אביב ואת מרוב מבוכה לא ידעת איך להפר את השתיקה ששררה באוויר. אני זוכר את החיוך שהיה לך על הפנים כשהחזקתי לך את היד לראשונה. אני זוכר, כמעט מדויק ולפרטי פרטים את היום שבו בילינו את כל הלילה בדירה הקטנה שלך בשדרות רוטשילד, מרגישים ביחד את שיכרון החושים העצום שהשתלט על שנינו מרוב אהבה. אבל הזיכרון שחרוט בי הכי עמוק, הוא שהבטחת שלמרות הכל לעולם לא תפגע בי.

אבוד// 

פגעת בי כל כך חזק

האוויר איבד דרכו אל החזה

הדרך נראת מטושטשת

הכל חשוך ואין מוצא

אני אבוד בתוך המילים שלך

שגרמו לי לחשוב לרגע שזה אמיתי

אבל בשלב מסויים זה פשוט נגמר מעצמו

ולא רק שאיבדתי אותך

איבדתי גם את עצמי.

והלוואי ואמצא את הכוחות להתגבר על האובדן הזה. מעניין אם אשב שבעה על אובדן החיים שלי, אוולד מחדש לחיים טובים יותר. 

למרות שהכאבים מקשים עליי ואני לא מצליח כבר ללכת או לקום מהמיטה

אני לא מתחרט על שאהבתי אותך

ולא מתחרט על שום מילה שאמרתי לך

או על הפעמים שהסתכלתי עלייך במשך דקות ארוכות מבלי שידעת.

ואני לא מצטער על שהכרתי אותך

ואני לא מצטער על שיצאת לי מהחיים.

(אני מודה שלפעמים אני עדיין מתגעגע)