זהות אחת לבוקר, אחת ללילה

אני נתקפת געגועים הלילה, לא ברור מאיפה הגיעו. נזכרתי ביום ההוא שקבענו להיפגש בפעם הראשונה, שהתיישבנו על ספסל נחמד מתחת לעץ גדול בתל אביב, בלילה. השיחה שלנו זרמה, אפילו יותר משהייתה זורמת בטלפון ואהבתי את זה אם להתחשב בעובדה שאני תמיד מפחדת להשאיר רושם ראשוני רע. אני זוכרת את השתיקות שמשום מה לא גרמו לי למבוכה, למבטים הארוכים מבלי שהרגשתי צורך להתחרט עליהם, את הידיים שלנו שחיפשו אחת את השניה ואת החיבוק ההוא שהיה מלא בטוב ובכוונה אמיתית, משהו שלא הרגשתי מאז הרבה זמן (אם בכלל). אני גם זוכרת שתהינו אם הדגל על המבנה שהיה מולנו היה דגל דנמרק או נורווגיה. זוכרת לפרטי פרטים את הערבים שלנו, ועכשיו אני נתקפת געגועים ומשום מה מנסה לשחזר הכל מההתחלה. מהשיחה הראשונה עד לאחרונה, מהניתוק ועד להתחברות, מהחיבוקים הארוכים ועד לנשיקות בצוואר. אני לא יכולה להגיד שזה לא חסר לי, אבל בכל זאת "the show most go on" גם כשבלילה זה מכה חזק. זו הפעם הראשונה שאני כותבת עלייך מאז שנפרדנו ובעצם כותבת את כל המילים שאני לא מסוגלת להגיד לך בעצמי, כי זה עדיין קיים שם בין השברים שלנו, או לפחות בי. כי תפסת חלק בלב הקטן שלי ועכשיו אני מרגישה אותו פועם מתמיד. דווקא עכשיו כשזה נוחת בלי התראה, שנדמה כי בכלל את ואני במקום אחר ואולי קצת רחוקות אחת מהשניה, דווקא עכשיו זה מגיע ומביא איתו ים של רגשות שאי אפשר להתעלם מהם, שקצת מקשים עליי להירדם למרות שאני ערה היום משעה מוקדמת בבוקר. הכל מקבל פתאום חשיבות אחרת וזה יפה בעיני, כי זה השעות של המחשבות בלילה שפעמים מזכירות לי שמשהו בתוכי עדיין חי, נושם ובועט. מזכירות לי שאת באיזשהו מקום את עדיין שם.