זימזמתי לעצמי בדרך הביתה, ממש כשעברתי ליד הרחוב שלנו.
חשבתי עלייך לאחרונה, על איך שהדברים הסתיימו ועדיין משהו בי לא שלם. היום את עם מישהי אחרת, אני יותר ממתוסבכת אבל לזה לא נכנס. בלי ששמתי לב מחר אמורים לחלוף בדיוק חמישה חודשים של בלבול, חוסר ודאות משווע ועם זאת אהבה שהשאירה חותם של חום, החותם שלך. אז הגעתי באיחור הביתה כי רציתי לעבור שם עוד פעם אחת, כי עבר זמן מאז ורציתי להרגיש את התחושה הזאת עוד שוב, את הרגש שהצלחת להצית בי. מפה לשם מצאתי את עצמי מביטה דקות ארוכות בשביל דק שמסתיים בחושך (ואת בכלל הבאת לי קרן אור באותה תקופה), ראיתי אותנו עומדות בדיוק כמו באותו היום וגשם התחיל לטפטף בזמן הנשיקה שלנו ולא הפסקנו לצחוק עד כמה אלוהים יכולה להיות קיטשית לפעמים. שמעתי אותך מדברת אליי, והרגשתי את הנשימות שלך כאילו זה קורה עכשיו. זה כל כך מטופש, זה מעולם לא קרה לי. כל התיאורים האלה תמיד נראו לי בדיוניים, כי מעולם לא חוויתי אותם על עצמי והם היו נשמעים מופרכים בעיני עד לרמה מסויימת של פתטיות.. והנה אני, כותבת בדיוק את אותם הדברים ששנאתי לקרוא בעצמי, כי אם להציג אבדון בדרך מוחשית זה כמו משקפיים עם זכוכית שחורה ואטומה שחוסמת את המציאות. הכל שטוח ומצומצם, העיניים מתכווצות, מנסות לראות משהו אחר. הכחול של הלילה הופך לשחור ומתמזג עם צבע הבגדים שלי. בראש שלי מוזר לדמיין שם איתך מישהי אחרת שבשבילה את מוכנה אפילו להיות במערכת יחסים מונוגמית, בעוד לנו היה משהו שאפילו לא נגמר יפה, בגללך בעיקר. לי אין טיפה של מצפון כי אני יודעת שהייתי בסדר, את בעצמך לקחת את האשמה עלייך ומאז ניסית להצטער. וכשהצטערת קיבלתי את הסליחה שלך וסלחתי גם לעצמי, על התקופה הזאת ועל הטירוף. אמרתי שאני שמה את זה מאחור, אבל מי כמוני שקרנית שאת השקרים של עצמה לא קונה, תצליח להאמין? הרי במשך כל הזמן הזה היית מגיחה מתקופות העבר למחשבות ההווה, אפילו לחלומות העתיד לפעמים, והדחקתי אותך ולרגע הצלחתי, אבל הלבד מציף את הכל. השיגעון הזה פורץ גבולות, לוקח ממני כל טיפת שפיות, מבודד אותי מהרוב כשאני רוצה את הכל. במבט הרחוק מהצד אני מאבדת שליטה בבת אחת ומתרסקת לתוך הסדקים שעל הכביש ברחוב שלנו, זה כואב, לטבוע בזיכרונות בתקווה שאולי יבוא יום וזה יגמר, רק שהפעם זה יהיה אמיתי ומוחלט, אחת ולתמיד.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
S I V A N