זהות אחת לבוקר, אחת ללילה

טוב אני חושבת שזה היום שבכיתי בו הכי הרבה כל החיים שלי, בעיקר על כמה שזה כואב להחזיק את כל הרגשות בפנים וכשהם יוצאים החוצה עדיין יש אבנית בלב. הראתי לאמא ואבא את החתכים בידיים כי נמאס לי שהם לא מאמינים לי אז אבא אמר שהעזרה תגיע אבל אני צריכה להתעזר בסבלנות. אני כבר לא בטוחה אם אני צריכה העזרה הזו או לא, פתאום לפגוע בעצמי נראה לי הדבר הכי לגיטימי בעולם.

אני מוצאת את עצמי בוכה ימים רצופים מגעגוע מטורף שמכה לי בחזה, ומטיחה בעצמי את האשמה שהכל נגמר בגללי, כי בתכלס זה נכון, יכולתי לבחור להמשיך אבל לא היו לי את הכוחות הנפשיים לזה.. אני צריכה להתמודד עם הלבד הזה בעצמי, פעם הייתי חזקה אז איפה זה היום? אני לא מצליחה להעביר יום שלם מבלי להיזכר בה, בלילה בכלל זה הכי כואב. אני באמת מרגישה שפישלתי בענק. אני כל כך מצטערת. ביום ההוא שקמת בבוקר ויצאת לרגע, הרגשתי כאילו הרגע הזה היה נצח. באמת קיוויתי שתחזרי מהר. כשחזרת רק רציתי לחבק אותך כי התגעגעתי אלייך כל כך.. ונכון שהלכת רק לעשרים דקות אבל בשבילי זה הרבה יותר מזה. כי את הרבה יותר מזה, והתקופה איתך הייתה הרבה יותר מסתם תקופה. כל מה שכתבתי עלייך הוא הרבה יותר מזה, דווקא מהסיבה הזאת שלא הוצאתי בחודשיים האחרונים שום דבר מתוכי. עכשיו אני רוצה לצעוק את זה ולשחרר את זה מתוכי, אבל אני לא מצליחה. ואת מרגיעה אותי ואומרת לי שהכל בסדר ואין לי על מה להתנצל.. אז למה אני עדיין מרגישה ככה? למה כל כך קשה לי לקבל את הפגמים בעצמי?

מחרפן אותי שכל פעם אני כשאני כותבת פוסטים אני מאבדת את זה באמצע,

זה כל כך מחרפן אותי.