זהות אחת לבוקר, אחת ללילה

לכתוב פה מחדש מרגיש לי כמו לדבר בפעם הראשונה עם פסיכולוג אחרי תקופה. אני מרגישה שהתקופות הקודמות בכלל לא משקפות רבע ממי שאני היום לטוב ולרע. אני כבר לא בנאדם דיכאוני למרות כל מה שמשתמע ממני. אני גם לא מרגישה אבודה. אני במן חיפוש אחרי עצמי רק בלי הקטע של החיפוש, פשוט קמה בבוקר וחיה דרך ניסוי וטעייה.

אני קצת כועסת על שאין בי קמצוץ של התרגשות שישראבלוג חזר. פעם כל החיים שלי היו תלויים בו אבל עד שלמדתי להסתדר לבד לפתע הוא חזר. זין על ישראבלוג סבבה? לא באמת אכפת לי אם אכתוב פה או לא כי אין לי באמת פואנטה. 

בזמן שישראבלוג היה למטה עברתי על טיוטות ופוסטים שנשמרו לי בגיבוי והיה לי מוזר לקרוא את מה שכתבתי. קשה לי להבין שגיל ההתבגרות עבר כל כך מהר ואני כבר לא מתרגשת מכלום כי הכל נראה לי שגרתי. סקס הוא שגרתי. וויד הוא שגרתי. הכל שעמום אחד גדול. 

הרגע האמיתי שבנאדם מבין שהוא מתבגר זה מתי שהוא שם לב שמתפתחת בו אפטיות מחרידה לכל מה שקשור לחלומות, פוליטיקה ותוכניות מרגשות בטלוויזיה. 

אולי אני כותבת פה שטויות ותכף השמיים יתבהרו ואסתכל שוב במבט שיפוטי על הטקסטים הגרועים שלי. אולי לא אצביע בבחירות הבאות. אולי בסוף אגלה ש׳נס בתא מספר שבע׳ כן יכול לסחוט ממני דמעה. איכס.