פעם חייתי פה חיים שלמים והייתי שורפת שעות על לקרוא אחרים שבאמת היו כותבים על החיים שלהם וזה הרגיש קצת כמו לקבל טעימה מהחיים שלהם, וזה היה די מנחם לדעת שאני לא היחידה שכואב לה הלב או מוקפת בבעיות. הכל ברשתות החברתיות מרגיש לי מנוכר וחסר תוכן. תמונה אחת כבר לא שווה אלף מילים, היא שווה אולי 200 צפיות בסטורי במקרה הטוב.
אני עוד חמישה חודשים מסיימת את השירות הצבאי והאמת שאין לי כבר סבלנות לחכות. אני יודעת שלהיפרד ממסגרות זה מפחיד אבל אני חייבת לנשום אוויר. חנוק לי במערכת הדפוקה הזו. הקורונה ממש דפקה לי את השירות שהיה טוב עד לאותו וירוס ארור....
אני משתדלת למתן את הביקורת העצמית החריפה שאני נותנת לעצמי מדי יום כי כבר קשה לי לחיות באי נוחות גדולה שכזאת כשזה רק אני ועצמי לבד.
הבת זוג שלי כל כך יפה וטובה אליי. הלוואי ונהיה טובות אחת לשניה תמיד. אני מרגישה שהיא הרבה מעבר למי שהכרתי עד היום ויש לי תקווה שדברים יסתדרו איתה והיא תסדר לי את הראש. חשוב לי כל כך לא לפשל. היא שווה את הכל מבחינתי.
אני מוצפת בהשראה ובמוזיקה טובה בטירוף וזה ממש עושה לי חשק להקליט כמה דברים רציניים ואולי להפוך אותם לאלבום. סתם בשביל הכיף. אני לא מחפשת פרסום. אני אוהבת את היופי שבאנונימיות, שמישהו רנדומלי יתקל באחד השירים שלי וירגיש התאהבות מידיית ויוסיף אותי ישר לפלייליסט. אני בכל אופן אוהבת לעשות את זה עם אומנים לא מוכרים שאני מוצאת בבנד קאמפ.
מאוד מוזר לי לקרוא דברים ישנים מהבלוג. אני מרגישה שזה רחוק ממני ולא מדבר אליי בכלל. התבגרתי הרבה בשנה וחצי האחרונה ואני כבר לא זוכרת איך נראית התהום מלמטה.
בגדול זהו. הלכתי לים היום עם החברה הכי טובה שלי והיה נחמד. היא איחרה לי בשעה אז מצאתי את עצמי סתם יושבת על המדרגות הגדולות שחוצצות בין המדרכה לחול בחוף בורגשוב ואיש זר שגדול ממני ב10 שנים הציע לי בירה ופיתח איתי שיחה ממש כיפית. ישבנו ביחד אולי חצי שעה. היה נעים להכיר.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
S I V A N