אני מרגישה לא מסוגלת יותר להכיל את כל האחריות שנופלת עליי. נשבר לי מלדאוג כל היום ולהתעסק בשאלות כמו האם הקדשתי להיא תשומת לב, להוא פגישה, להם הסברים. אני טובעת בתוך השגרה ומתעסקת כל היום בכל מה שלא קשור אליי. מעכבת את הדד ליין במקצוע הזה ובעבודה הזו ובשעה שהבטחתי לעצמי ללכת לישון ואפילו את הרגעים שתיכננתי לשכב לרגע על הספה ולקחת הפסקה. אתמול הרגשתי שאני מתמוטטת, נרדמתי מוקדם וקמתי בבוקר חדשה למרות ששום דבר לא השתנה. שוב מגיע הערב ושוב אותן התלונות, אותם הרגעים מול המראה, אותו הייאוש, אותה העייפות. הלוואי ויכולתי לברוח לרגע מהמציאות ולקחת נשימה עמוקה. אני כל כך חרדה ולחוצה שלפעמים אני שוכחת איך לנשום. שוב פעם אני עומדת בפני החלטות שנראות לי גורליות ואני דוחה אותן למועד אחר שגם אותו אחר כך אני דואגת לדחות. אחד היעדים שהצבתי בתחילת שנה היה לחיות את ה"כאן ועכשיו" אבל אני לא מסוגלת. אין לי זמן לזה. איזו מעמסה נפשית כבדה, אם רק הייתי מצליחה לבכות ולשחרר מתוכי את כל הלחץ הייתי עושה את זה.
אתמול היה היום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים. התקיימה עצרת שיצאה מכיכר רבין לסינמטק. אחזתי בשלט "ב-87% מהתקיפות המיניות הפוגע מוכר לנפגעת". לקחתי אותו כי הרגשתי שהוא הכי מדבר אליי. הכרתי את כל מי שהטריד אותי ואת האחד שכמעט תקף אותי. צעדתי עם כל הנשים הבכירות, היינו בין הראשונות. צעקתי, צעקתי חזק את הסיסמאות עד שכאב לי הגרון. צעקתי את כל מה שלא יכולתי לצעוק באותם רגעים שהרגשתי שהם חצו את הגבול. צעקתי כל נגיעה, כל קיפאון, כל מילה לא במקום. צעקתי את כל הפחדים, את כל החרדות מלהיות אישה בעולם של גברים. צעקתי את הכל. יותר לא שקופה אלא בועטת בפטריארכיה בכל הכוח. כי נשים דורשות ביטחון בעבודה, ברחוב ובמשפחה. כי זה המאבק של כולנו.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
S I V A N
