Beyond the horizon of the place we lived when we were young
In a world of magnets and miracles Our thoughts strayed constantly and without boundary The ringing of the division bell had begun
Along the Long Road and on down the Causeway Do they still meet there by the Cut
There was a ragged band that followed in our footsteps Running before time took our dreams away Leaving the myriad small creatures trying to tie us to the ground To a life consumed by slow decay
The grass was greener The light was brighter With friends surrounded The nights of wonder
Looking beyond the embers of bridges glowing behind us To a glimpse of how green it was on the other side Steps taken forwards but sleepwalking back again Dragged by the force of some inner tide
At a higher altitude with flag unfurled We reached the dizzy heights of that dreamed of world
Encumbered forever by desire and ambition There's a hunger still unsatisfied Our weary eyes still stray to the horizon Though down this road we've been so many times
The grass was greener The light was brighter The taste was sweeter The nights of wonder With friends surrounded The dawn mist glowing The water flowing The endless river
יש אנשים עם מחסום כתיבה, ויש אותי עם מחסום בכי. לא יכולה לבכות, גם כשאני שבורה לגמרי. כמו עכשיו, ועכשיו אני רוצה לבכות יותר מהכל והדמעות לא יורדות לי. הכאב המנטאלי שוחק לי את הריאות. אני שניה מליפול.
חלמתי עלייך גם הלילה, שוב הופעת לי בחלום כמעט כמו בכל לילה בחודשיים האחרונים. היום משום מה משהו גרם לי להתעורר וזה לא היה החום. רק אחרי התעמקות בניסיון לפנח את התחושה מצאתי שהתיאור המדויק היה צימאון. אני לא מדברת על סוג הצימאון למים, שאותו ניסיתי לספק הלילה בתקווה שאפסיק לחוות את התחושה המייסרת הזו. הרגשתי צימאון אלייך, מה שלא יכולתי לספק בשום דרך. גסיסה איטית לעת לילה, לא יכולתי לשלוח לך הודעה ב04:18 לפנות בוקר כי לא רציתי להפריע לך לישון (וכי ידעתי שאני כבר לא מאותם אנשים שיש לך זמן אליהם, אז מה הטעם לנסות?), החום בשלב מסוים גם החל להעיק עליי ונאלצתי להתפשט ולהיות עירומה אל מול הפחדים והתחושות שלי לגבי הקשר שלי ושלך.
קמתי לשתות מים בתקווה להתקרר אבל כל מה שחשבתי עליו היה על אותן שעות לפני שהלכתי לישון, כשעוד הייתי איתך. תוך כדי לגימה אני משחזרת את התחושה של החיבוק שלך שעטף אותי והמיס אותי בקור הבלתי נסבל בחוץ, מפר את תחושת הניכור וחוסר השייכות ואת תמיד ידעת להכניס אותי אל העולם שלך מבלי להוציא אפילו מילה. אומרים שמחשבות יוצרות מציאות ואני לרגע הצלחתי להרגיש את הידיים שלך מסביב למותניים שלי, לרגע הרגשתי את השפתיים החמות שלך על השפתיים שלי. הרגשתי את הטעם המתוק של הליפסטיק שלך, חייכתי כי הרגשתי שאני מתרפקת על מגע אמיתי ועוד על המגע שלך, אבל כשנעמדתי אל מול המיטה הקרה והריקה הבנתי שזו הייתה בעצם חצי שינה וחצי מציאות שיצרה הזייה. הניתוק המוחלט והחד בין הפנטזיה למציאות היא זאת שהחזירה אותי אפוסת כוחות אל מתחת לשמיכה. בחלום שלי את ניגבת לי את הדמעה.
זה לא באמת שווה כשאת לא כאן, כי גם החלום הכי מתוק מאבד את טעמו וערכו שכשמתעוררים ממנו - כי מבינים בעצם שהוא לא אמיתי, וזה מתסכל בעיקר. הוא בעצם שיחזור של רגע שהיה פעם אמיתי, ושיחזורים הם אף פעם לא מדויקים כמו המקור,
והמציאות היא המקור, אבל המציאות כוללת אותך שאת למעשה מהווה את מקור התחושה
שניסיתי לשחזר הלילה בתת מודע... כי געגועים אף פעם לא עושים טוב לאנשים
הם רק גורמים להם לנסות לשחזר את מה שהיה ושהזיכרון הכי קרוב, מציאותי ומדויק שאי פעם יכול להישאר להם הוא אך ורק חיוכים בתוך תמונה.
אז אולי תחזרי אליי ותתני לי להרגיש שוב את התחושה,
אולי תחזרי אליי כמו בפעם האחרונה ותתני לי רק עוד פעם אחת לממש איתך את הכמיהה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
S I V A N