זהות אחת לבוקר, אחת ללילה

היה זה השלישי באוקטובר, ערב יום הכיפורים. לפני כניסת הצום היא קיבלה שיחת טלפון מחסום. היא עונה לטלפון והקול שלה נשמע אפוס כוחות מרוב שהיא הייתה חולה. אני הייתי זאת שהתקשרה אך מילה לא הוצאתי מפי. עוד אחת שהייתה איתי על השיחה איחלה לה צום קל ומועיל בקול הכי מצחיק שלה והיא גיחחה. לא יכולתי להסתפק באנונימיות ושלחתי הודעה כשאני מזוהה אצלה בטלפון בתור עצמי, ללא מסכות וללא שקרים.
"שיעבור עלייך צום קל וגמר חתימה טובה"
-"תודה מותק, אני עם דלקת ריאות, מוצפת בתרופות, אז השנה אני לא צמה.... אבל חשבון נפש, נכון לעשות תמיד".
ובאותה שנייה ששמעתי 'דלקת ריאות', הלב החסיר פעימה. כשחשבתי לעצמי בהתחלה שהיא חולה לא תיארתי לעצמי עד כמה. אני זוכרת.. הייתי אז בצימר עם המשפחה באזור שקט בצפון, אבל מאז אותה שנייה הייתי מוטרדת יותר מאי פעם. הדמיון היחידי שעבר לי באותו זמן בראש היה הרגע בו אני חוזרת הביתה ופותחת את 'המדריך השלם לרפואה'. ספר ארוך שיש בו על כל סוג של מחלה שקיימת, האינציקלופדיה הרפואית המתקדמת. הלילה הגיע ונרדמתי רק אחרי שהתחלתי קצת לשכנע את עצמי שיהיה בסדר. לבסוף אחרי שלושה ימים שמתוכם רק יום וחצי שהשתדלתי ליהנות חזרנו הביתה, וכמו בדמיון שלי רצתי ישר למדריך. מצאתי את עצמי מעיינת במשך דקות ארוכות בתוכן עניינים ולבסוף מוצאת את העמוד שבו נמצא הכל על "דלקת ריאות".
בדרך חזרה הביתה התנגן השיר של מוקי "אוהב אותך יותר"

"כל הימים שהייתי אבוד
הולך וחוזר בדרכי לאיבוד.
רציתי לחיות, ביקשתי למות
חיים שקורים בטעות

אבל פעם אחת הצלחתי לראות
את כל הדלתות מעצמן נפתחות
ומאז לא הפסקתי לחפש ולרצות
ולתפוס את זה.

בסוף של יום אני חוזר
עד אלייך לא עוזב
אני לא רוצה להיות בשום מקום אחר

להתחבק, רק אוהב אותך יותר"

לא יודעת למה אבל באותה שנייה הרגשתי פשוט כאב עז. הדאגה, הפחד, החשש... הכל הצטבר ביחד והפך ליד חזקה שהייתה בפוזיציית אגרוף. ברגע שהשיר התנגן האגרוף הכה בי. חזק.

ומאז אותו יום כיפור לא ראיתי אותה כמעט יותר משבוע וחצי.
שבוע וחצי של דאגה..
אבל לפחות כשהיא ראיתי שהיא בסדר.
היא הייתה בסדר,

אבל אני?

טוב.. לקח לי קצת זמן עד שגם אני חזרתי להיות בסדר.

אם יש משהו שאני שונאת זה שמזלזלים בי. אני שונאת את זה יותר מאובססיבים, יותר מטיפשים, יותר מכל דבר אפשרי שקיים! 

אני לוקחת נשימה וזה לא עוזר. כלום לא עוזר! אני חובטת חזק בכרית וזה לא עוזר! אני צועקת חזק, מתחילה פשוט למות פה מעצבים. עצבנית כל כך הדמעות שניה מלרדת. איזה עצבים! אני עצבנית כל כך שאפילו הכתיבה לא עוזרת להשתחרר מכל מה שאני מרגישה עכשיו. אכזבה מטורפת! כל החודשים האלה שהשקעתי אבל כמובן לשלאף אחד לא אכפת. האמת? למה שלמישהו יהיה בכלל אכפת? אף אחד לא יודע עד כמה זה קשה! כמה קשה לגרום לעצמי לשבת ופשוט להשקיע את כל החיים שלי בלימודים הדפוקים האלה. אין לי כבר כוחות יותר.. אני לא יודעת אם זה מצחיק או עצוב שגם כשאני לא מצפה אני איכשהו מתאכזבת.. אבל ברור שתמיד ישימו לב לחסרת ההשכלה שפתאום החליטה לקחת צעד משמעותי בחיים שלה. כי זה כל כך מלהיב וכל כך מדהים שמישהי עם שכל של דג פתאום מחליטה שהיא לומדת. מדהים איך שכמה מילים קטנות כמו "החלטתי ללמוד" יכולות למשוך אליהן כל כך הרבה תשומת לב. מדהים איך זה שאנשים שמשקיעים תמיד בסוף מקבלים זין. זה פשוט מדהים עד כמה שהעולם הזה מלא צדק. מדהים.

ומדהים איך אני נותנת לשחצנית מגעילה וקנאית להשפיע על המצב רוח שלי באופן כזה דרסטי. איך אני נותנת לאחת כזאת לגרום לי להתעצבן? בחיי אני לא יודעת מה יהיה איתי בסוף. מרגיש לי שכל הסדנאות לטיפול בעצבים פשוט לפח ושום דבר לא עוזר לי עכשיו. ממש מתחשק לי להרביץ למישהו חזק כל כך עד שידמם ויאבד את ההכרה. מתחשק לי ללכת עכשיו לחלון ולצרוח חזק כל כך עד שהמשטרה תגיע ותיקח אותי מפה. שתרחיק אותי מפה כבר. אין מצב שמחר אני רואה את הפרצוף שלה ונשארת אדישה. הפרצוף שלה ושל שתי החברות שלה שמה שהן יודעות זה פשוט ללקק לה את התחת. חנפניות עלובות. אני עוד אראה להן מה זה. 

אני

עצבנית

בטירוף.

הלכתי לעשות סיבוב להרגיע את עצמי, לפני שאפגע במישהו. איך מישהו יבין אם לעולם לא היו לו בעיות בשליטה על כעסים?

זה מחזיר אותי לעבר וזה תמיד כואב שנוגעים בפצעים שעדיין לא נרפאו לחלוטין. מעניין אם מישהו אחר היה במקומי שותק.

אני כמעט בטוחה שאף אחד לא היה שותק. אף אחד.

לעזאזל.

לכל מקום שאני הולכת אני תמיד חייבת להיזכר בה. חייבת להיזכר באותן פנים יפות שמחייכות אליי אחרי שאמרתי "אני אוהבת אותך". פנים מסמיקות עם חיוך מסופק. ידיים נשלחות לעברי ומחזיקות את ידי בחום, החיבוק המלטף ושפתיים הבוהקות. אין מה לומר, אני מאוהבת. מאוהבת למרות שאני יודעת שחוץ מידידות לא יהיה ביננו כלום. אז למה אני לא מוותרת? שאלה טובה.. זה לא כזה פשוט. לא פשוט להוציא מהראש מישהי שאני חושבת עליה כבר במשך שנה וחצי. לא פשוט לקחת תקופה כל כך יפה ולשים אותה מאחור. לא פשוט, לא פשוט.. מלבד העובדה שזה לא פשוט אני גם קצת נהנית מהעובדה שאמרתי לה שאני אוהבת אותה ופתאום אני מרגישה משוחררת.. פתאום זה יותר כיף לפלרטט איתה, המגע (שאומנם הוא בגדר ידידות עבורה) פשוט מקפיץ לי את הלב לשמיים. אני מרגישה שהאהבה פתאום יותר קלה ואבל יותר עוצמתית. היא רואה את הקושי שלי בלאהוב אותה ובאה לזה בגישה הכי חיובית שיש וגם עוזרת לי לאט לאט להפחית את הרגש.. עדיין לא מובן לי איך אבל אני סומכת עליה. אני מקווה שלא עשיתי שטות כשאמרתי לה שאני אוהבת אותה, זאת אומרת.. אני לא מאמינה שעשיתי טעות כי אם אמרתי לה (והיא עוד סטרייטית!!) שאני אוהבת אותה אז כנראה שאני ממש סומכת עליה שזה ישאר ביננו. 

אז מחר אני אלך אליה בתקווה שיהיה בסדר,

ושאולי בקרוב היא תצא לי מהמחשבות.

עד אז... אאחל לכולכם שיהיה לכם שבוע טוב :)

וואו. היום בפעם הראשונה בחיי זה קרה. אמרתי את שלושת המילים "אני אוהבת אותך".

בחיי זה היה מביך ברמות אחרות, במיוחד שאחר כך דיברנו על שאני אוהבת אותה. אני מרגישה כל כך טוב עם עצמי למרות שאין ביננו כלום. כמו שאמרתי - היא סטרייטית אבל לפחות היא יודעת. כשאמרתי לה שאני אוהבת אותה היא אמרה לי שהיא ידעה את זה ממזמן, היא הרגישה משהו באינטואיציה שלה עוד משנה שעברה. היא אמרה שלפי המכתבים שהייתי כותבת לה כל פעם, המתנות הקטנות שהייתי נותנת לה, היא פשוט הרגישה שיש שם משהו שהוא הרבה יותר עמוק מסתם ידידות. אני שמחה כל כך שהיא קיבלה אותי ולא שפטה או הגיבה בצורה לא נעימה.. הדבר שכל כך הציק לי זה שלא הפסקתי לגמגם. אני שונאת את הגימגום שלי! לפני שאמרתי לה שאני אוהבת אותה קראתי לה מכתב שכתבתי אליה בגלל שאני אף פעם לא טובה בשיחות כאלה רציניות. אני תמיד שוכחת דברים או פשוט יוצאת מטומטמת. אז קראתי לה את כל המכתב ובסוף רשמתי ואמרתי "אהה ו.. אני אוהבת אותך". והיא כמובן לא הפסיקה לחייך ולהסמיק. הדבר הראשון שהיא עשתה אחרי שאמרתי לה שאני אוהבת אותה זה לבקש את היד שלי. היא החזיקה לי את היד במשך דקות ארוכות שפשוט היה לי קשה לי להתרכז במה שהיא מדברת. התרכזתי במרקם כף ידה, משתדלת שלא לתת לה נשיקה. 

הסיבה היחידה שאמרתי לה שאני אוהבת אותה זה בשביל שסוף סוף ארפה ממנה. הרגשות שלי אליה היו מאוד חזקים במשך הרבה זמן אבל אם להיות ריאלית, זה בחיים לא יעבוד ביננו. היא אמרה לי "שווה לך להעסיק את המחשבות שלך באהבה שהיא פנטזיה אחת גדולה או לחשוב על אהבה מציאותית וריאלית שכמובן מלווה בהרבה סיכונים אבל עדיין ריאלית? קחי את זה בתור חומר למחשבה". וכמובן, אני רוצה להתעסק באהבה ריאלית שהיא לא אשליה אבל כרגע אני רוצה להמשיך לשהות בתוך הפנטזיה הזאת. עם הזמן הפנטזיה תלך ותצא לי מהמחשבות. יקח זמן, אבל עד אז אני רוצה להמשיך לאהוב אותה.. כי אני אוהבת אותה... היא... היא האהבה שלי.