אתמול. לילה. התאריך: 27/07/2015. השעה: 22:48.
אני בארצות הברית, רחוקה ובעיקר מנותקת מכולם. אין כאן כמעט קליטה והשפתיים שלי יבשות יותר מהנגב. הנסיעות ארוכות ומתישות אבל איכשהו המחשבות תמיד מצליחות להעסיק אותי במשך שעות. זה קשה להיות מנותקת למרות שנמצאת איתי המשפחה שאני אוהבת יותר מכל דבר אחר בעולם, אבל עדיין זה לא מצליח למלא את הריקנות שבי.
אני תחת כיפת השמיים באזור שומם ביוטה, אפשר לראות כל כך הרבה כוכבים ככה שאטרקציה לשעות הלילה זה לא משהו שאני צריכה לדאוג לגביו.
מה שכן מדאיג אותי זה שאת כל כך רחוקה ממני ואני לא בישראל. זה ממש קשה כאן עם פערי השעות המטורפות והניתוק הזה. אני מרגישה שזה רוצח אותי מבפנים. כל ההנאה הזו כל כך רגעית. בכל פעם לפני שאני עוצמת עיניים שוב התחושה הזו של הריקנות תוקפת אותי (שלא נדבר על הסיוטים שרק מקשים על העניין).
איפה את? איפה אני? איפה כולם?
איבדתי את עצמי יותר משאיבדתי את כל מה עשה לי טוב. זה לא משנה כמה אתמקד בליהנות עכשיו את כל כך חסרה לי. אמרתי שלא אתבייש באהבה, כי אנחנו חיים ונושמים אותה. אין לי תלונות לגבי התגובה שלך באותו יום כי אני יודעת שקיבלתי את הטוב ביותר אבל עדיין זה לא מקל על תחושת הגעגוע. לא פשוט לוותר ואני לא יודעת אם אני בכלל רוצה לוותר. מלחמה פנימית מייגעת. מעניין מה הזמן יעשה לי, כרגע הוא מקשה עליי והמרחק רק מוסיף. בבקשה תשמרי על עצמך. חשוב לי שתדעי שיש אנשים מרחוק שעדיין חושבים עלייך ודואגים לך 24/7.
לילה טוב.