את אומרת לי דברים שכל כך הייתי רוצה לכתוב בתוך ספר. כמו אז, כשהיינו שוכבות במיטה וכל אחת הייתה מחייכת לטלפון, היית מספרת לי מה את אוהבת בי ולמה אני טובה בעינייך. תמיד השארת אותי בלי מילים.
וגם היום קרה שנשארתי שוב בלי מילים. את אמרת את כל הדברים הכי יפים שבנאדם יכול לשמוע, ואת הגשת לי את הלב שלך מדמם בידיים פתוחות. רצית שאתייחס, שלפחות אגע בו ואני סירבתי. הדרך הקלה בשבילך לחשוב היא להגיד שזה כבר לא כואב. אבל זה כואב, אני רואה את זה במבט שלך בעיניים. משהו בך כבה. זה כבר כמה חודשים שאני מרגישה ממך הרבה עצב. אני מודה שקשה לי הידיעה שאני חלק ניכר ממנו, שאיכזבתי אותך כמי שאהבה אותי ללא תנאי.
בכל דבר שנחווה נצטרך להקריב הקרבות.
אני לא מאשימה אותך על שלא יכולת. אני גם לא מאשימה את עצמי. כשאנחנו מביטות אחורה הכל הרגיש כמו חלום טוב או איזה קטע מסרט, שכחנו את כל הרע, הוא אפילו לא חלק עמום מהתפאורה. קל לנו להתאבל, הרי הכל נראה לנו בדיעבד כל כך טוב. משהו בתוכנו מקבל את זה שקשה לנו לישון בלילה בגלל המחשבות, אם לא זה אז מה זה שמניע אותנו?
אני מחפשת אותך הרבה במבט ואני חוששת לעשות צעד. זה כבר לא מתאים ואת כבר יודעת שאני לוזרית. לא הייתי רוצה להתחרט על כלום ואני שמחה שאני עומדת בזה כמו שאני מצפה מעצמי. אני אוהבת את ההווה הזה שמציע לי להרגיש טוב, זה משחרר אותי.
השורה התחתונה היא שאני אוהבת אותך. עדיין אוהבת אותך, עדיין חושבת עלייך ומתחבטת איתך במחשבות בדיוק כמו שאת עליי. גם לי קשה שלא להסתכל לך על השפתיים. אבל זה עניין של זמן. שתינו יודעות.
אל תהיי יותר מדי עצובה.
.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
S I V A N