שתי מלחמות התרחשו בנינו.

מלחמת האהבה ומלחמת השנאה.

כל אחת קידשה מטרה אחרת..

את צודקת, נלחמת אבל לא לחמנו את אותה המלחמה.

גופנו נדחק לצדדים מנוגדים עד שחשתי צרימה במגע של עורך.

לחשתי בליבי שעליי לשכוח אותך, לרפא את מכאוב ואת פצעי המלחמה. אני נלחמתי לאהוב כל כך חזק עד שלבסוף נותרה בי שנאה מזוקקת. 

ואת לא הראתה כוונה, לא דרכת את נשקך לא הכנת תותחים. לחמת לחימה פסיבית, חסרת התחשבות וחסרת הבנה.

ככה ניתקנו את הדרך בנינו, הופרדו ארצות והתרחקו יבשות בליבי ממך. 

וכעת כשכשלו כוחותיי ודגל לבן הונף באוויר, לא הראית כוונה להפסקת אש ואני התפרזתי מנשקי לעד.