לא סתם קוראים לזה ככה.
דבר טפשי שמשנה את חייך ונועד לגרום לך להתרסקות.

עורה חיוור ולבן כמעט כמו שלג.
עיניה התכולות הבולטות כנגד שיערה הכהה.

שפתיה בגוון סגלגל, כולה חלקה ועדינה.
ידיה הרכות אוחזות בסכין המנתחים וליבי נותר המום למראות הללו.
היא מחייכת אליי, לרוב כדי לבקש דבר מה, לעיתים כדי לשאול לשלומי.
ליבי נעצר בכל מבט וכל הערה שלה.
יש ימים שאצמד אליה כל כך עד שנדמה כי תוכל להרגיש את פעימות ליבי במרחב האוויר הדקיק שיש בנינו.
אך יש ימים שעוברת על פניי כאילו הייתי אוויר בחלל.

והלב נחמץ מעט, כי אני מאושרת סוף סוף, יש לי בת זוג, היא כל מה שיכולתי לבקש.
אז למה פתאום היא קופצת לחיי, הורסת קירות של יציבות שהצלחתי ליצור סביבי.
למה כשאני לידה החדר כאילו קופא ורק היא כמו נסיכת השלג, מהלכת בחדר וכל התשומת לב אליה.

איך זה קרה לי, אחרי שנים של נסיון למצוא את עצמי עם קראש מטומטם על סטרייטית מהעבודה.