עייפה כל כך, נלחמת בעיניים שרוצות כל כך להיסגר.
קשה לנהוג וכל הרמזורים באופק הופכים למשחה אחת של ערבוב צבעים שכזה.

המכונית מאחורי מהבהבת שאסע מהר יותר אבל אני בוחרת לא להתייחס ונוסעת בקצב המחשבות.
הכל לאט, למרות שהגוף רוצה את המיטה קרוב קרוב והדרך אליה עוד ארוכה.

אז למה אני לא ישנה עכשיו?

למה כשסוף סוף גופי מונח על המיטה, דווקא אז עייני בוחרות להישאר פקוחות לרווחה ולהתעסק ברע שיש, במקום בטוב ובמתוק שבחלום..
 
משמרת כפולה זה רע, חבל שבעוד כמה שעות אני קמה לעוד אחת....