"איזה כיף לך שאת עובדת בעבודה כזאת מדהימה ומעניינת"
"הלוואי עליי לעבוד במקום כזה"
נשברתי. כן אני מודה, נשברתי.
השריון שלי נשבר לרסיסים פשוט כי אין לי כוח יותר.
כמה יכול להיות לך אכפת ממקום שבו לאף אחד לא אכפת ממך.
אז את עובדת 12 שעות, 12 שעות ארוכות כל כך שבהן את על הרגליים, רצה ממקום למקום והכל כואב כל כך.
את לא מרשה לעצמך להישבר את לא רוצה להתלונן והבכי פשוט חונק את הגרון בכל פעם שמישהו מבקש ממך עוד משהו.
והשעה עשר ומישהו אמור להגיע למשמרת להחליף אותך אבל הוא לא בא, גם לא עונה... "כשהוא יגיע תלכי" הם אומרים בלי להרים את המבט בכלל ואת רק חושבת על הפעם האחרונה שאכלת בה שהייתה אתמול בשמונה בערב, את רק חושבת על הפעם האחרונה שישבת בה שהייתה כשנהגת למשמרת.
את משתדלת לשמור על שפיות, לא לאבד את זה. סימני מריחה של מסקרה חושפים את העובדה שאת לא באמת רעננה, שאת לא ממש יודעת כבר מה השעה בכלל, את שומרת על שיא הריכוז כי יש לך עבודה לעשות וחיים שתלויים בך ואין לך כוחות כבר לשמוע את השם שלך מהדהד במסדרונות.
אז כן.. נשברתי.. עכשיו את שוב בוכה בעבודה. יום שלישי ברצף..
כינוי:
MsBrightside
בבלוג זה
בכל הבלוגים
