חמש שנים עברו.

אהבתי אותך כל כך את ריסקת אותי,

הורדת אותי הכי נמוך שאפשר.

היינו חברות הכי טובות,

היית הבן אדם הזה שכשמשהו קרה הוא היה הראשון שחיכיתי לספר לו.

אני זוכרת לילות של התקפי חרדה כשאיימת לעזוב ואני התפרקתי.

גרמת לי להאמין שאני כלום, להרגיש אני כלום, להסתכל במראה ולשנוא, להסתכל בתוכי ולשנוא.

גרמת לי לספוג את השקרים שלך, לחשוב שהבעיה היא בי.

שחוסר הביטחון שלי הוא בגללי ולא בגללך.

היית בי פצע מגליד בקושי, שדימם כל פעם מחדש.

היית נפילה חופשית ללא מצנח כאשר ההתרסקות ברורה ובלתי נמנעת.

ואז התרסקתי. התרסקתי באמת.

ואת נעלמת, הצהרת

"אני ואת לא נחזור להיות חברות"
והשארת אותי לטאטא רסיסים.

חמש שנים עברו מאז.

אני בן אדם כל כך חזק היום.

אני בן אדם שלם, אוהב, יציב.

אני מגשימה חלומות, אוהבת בלב מלא, מאושרת באמת, מחייכת לעצמי.

אז למה עכשיו אחרי חמש שנים נזכרת לשלוח הודעה?

ביקשת שניפגש ונדבר.
למען האמת, לי לא אכפת.

פשוט לא אכפת ממך.

גם ללהיפגש איתך אין באמת משמעות בשבילי.

רק הרצון שהאויבות בנינו תפסיק את הריחוק שלי משאר החברים שלנו.

את עד כדי כך חסרת משמעות בשבילי שכשהצעת להיפגש אפילו לא היססתי.

בדיעבד, אחרי שחשבתי על זה, הבת זוג הביעה התנגדות ובצדק.

למה זה טוב, שוב לתת לך את מה שאת רוצה.

אז כתבתי לך שלא ניפגש, שאת מוזמנת לכתוב.

ואת אמרת בסדר.

לא, לא אכפת לי ממך. 

היא יפה והיא יושבת במושב שמקביל אליי במונית השירות.

יש לה מבט אומלל כמו שיכול להיות רק לבן אדם שנוסע במונית שירות.

אני בוחנת ולו רק להבין אם גם היא בקטע של בנות.

חוזרת ושוללת שוב ושוב.

ואז היא מסתכלת, ואני מיד מפנה את המבט חזרה לתוך הפלאפון.

ומרגישה את המבט שלה עדיין עליי.

אני מסתכלת בחזרה והיא מחייכת.

ידעתי. 

אני מחייכת ומורידה מיד את המבט.

היא יפה, מתוקה, רואים עליה שהיא לא אחת של בנים.

ואז היא יורדת ואני חוזרת לחשוב על הבת זוג הרחוקה שלי..