בא לי להגיד לך; די עם השטויות.

תחשיכי את החדר, תתקרבי לאט, תעצמי את העיינים, תרגישי בגופך.

תמששי בידייך את רהיטי החדר וחפשי את חום הגוף המתפרץ שלי בתוך קרירותם.

עטפי בשפתייך כל פיסת עור חשופה והשילי ממני שכבות מיותרות של בגדים, הותירי אותי עירומה מול ידייך והמיסי אותי במגע שפתייך על חזי החשוף.

תני לי לנשק צוואר, עצמות בריח, עור חמים, חזה.

הניחי לי לי להריח את ריחך המשכר, להתמכר לשקעים שבגופך.

אפשרי ליידי לטייל על גופך כאילו היו נפש חיה, שחררי מן הלחץ, למדי אותן את מפת גופך.

יזרמו הן כמים בנחל אל המקום החם בגופך יחושו את הרעד בגופך.

שחררי אנחת הנאה לאוזניי, קברי ראשך בצווארי,

אפשרי לגופך להתפתל תחתיי, זרמי עם המגע של עורי.

תני  ללשוני לחפש את דרכה בין רכות ירכיים חמות, התירי לה לטעום כל פיסה מעורך בדרך ליעד הטוב, תני לי לגרום לך לפרוץ עוד גבולות לחוש עוד דברים חדשים; לחוש בגופך התפרצות ענקית, להרגיש זאת בכל החושים.

וכעת,

עצמי את עינייך שחררי את גופך, ריקה מכאב ולחצים, דמייני את כל מה שכתבתי עכשיו, שיהיו חלומות מתוקים.

היא הפתיעה אותי בתחנת הרכבת.

מקום שתמיד מזכיר לי פרידות פתאום הפך לרגע מתוק וחיוך רחב ואין סופי.

"היית עצובה" "עכשיו אני כבר לא" "רציתי לשמח אותך" "הצלחת".

ובתוך הרכב הקריר ידייך הקפואות ליטפו את פניי וחום הנשיקות שלך ערבב לי את הבטן.

והבאת לי פרחים, זר קטן ורדרד ובחיוך מבויש התנצלת ולא היית בטוחה איך לגשת ואני חסרת מילים, סמוקה ומוקסמת התמוגגתי מהמחווה הקטנה.

מרגישה שדלתות נפתחות ואני ואת בתוך חדר קטן שבו אף אחת לא רוצה ללכת לעולם.

ומה שרציתי להגיד לך זה ש...

אף אחת לא הביאה לי פרחים לפנייך