רעד גופך האוחז בי, במגע של שפתיי על בטנך.
אחיזה של ידיך בגופי החשוף, הרוצה לעטוף את כולך.
וטעם עדין ורצון אין סופי לחוש עוד מגע של רגליך,
את אודם שפתייך וסומק לחיים, המשתקפים בירוק אין סופי של עיניך.
לחישות באוויר, נשימות עדינות, וחום גופך המתלהט בי.
שפתי מנשקות ועולות אט לאט בין עומקי ירכיך הקורא לי.
וידי מלטפות, מרגישות, מחפשות וחודרות לעמקי נשמתך,
ואני שרוצה להרגיש כל דבר, שלנצח כל זה ימשך.

"איזה כיף לך שאת עובדת בעבודה כזאת מדהימה ומעניינת"

"הלוואי עליי לעבוד במקום כזה"

נשברתי. כן אני מודה, נשברתי.

השריון שלי נשבר לרסיסים פשוט כי אין לי כוח יותר.

כמה יכול להיות לך אכפת ממקום שבו לאף אחד לא אכפת ממך.

אז את עובדת 12 שעות, 12 שעות ארוכות כל כך שבהן את על הרגליים, רצה ממקום למקום והכל כואב כל כך.

את לא מרשה לעצמך להישבר את לא רוצה להתלונן והבכי פשוט חונק את הגרון בכל פעם שמישהו מבקש ממך עוד משהו.

והשעה עשר ומישהו אמור להגיע למשמרת להחליף אותך אבל הוא לא בא, גם לא עונה... "כשהוא יגיע תלכי" הם אומרים בלי להרים את המבט בכלל ואת רק חושבת על הפעם האחרונה שאכלת בה שהייתה אתמול בשמונה בערב, את רק חושבת על הפעם האחרונה שישבת בה שהייתה כשנהגת למשמרת.

את משתדלת לשמור על שפיות, לא לאבד את זה. סימני מריחה של מסקרה חושפים את העובדה שאת לא באמת רעננה, שאת לא ממש יודעת כבר מה השעה בכלל, את שומרת על שיא הריכוז כי יש לך עבודה לעשות וחיים שתלויים בך ואין לך כוחות כבר לשמוע את השם שלך מהדהד במסדרונות. 

אז כן.. נשברתי.. עכשיו את שוב בוכה בעבודה. יום שלישי ברצף..

את מתורגלת כבר, לחייך את החיוך הזה, לדבר בטון הזה, להניח את היד במקום ההוא. את עושה את הכל נכון.

היא מביטה בך במבט מאוהב, עובר אורח אשר יביט בנו מבחוץ וודאי יניח לעצמו שיש כאן אהבה גדולה.

אבל את בסך הכל משחקת משחק.

כי למרות שאת נראית לגמרי מאוהבת, את לא מרגישה כלום.

ואת רוצה כל כך לחזור ולהרגיש, שמישהי תגרום ללב שלך להתמלא,  אבל הלב שלך? הוא כמו מסננת, מלא בחורים שניסית ללא הצלחה להדביק בדבק חם.

אבל כמה פעמים כבר אפשר לתקן משהו שנשבר?

כנראה שהלב הזה מקולקל.