"הגוף שלך מתרפא בצורה מדהימה, רק אתמול עוד היית מכוסה שריטות, אבל עכשיו אחרי שהגוף שלך צבר קצת מנוחה הוא מתחזק" אמרה ג'ניפר בהתלהבות כשהי בודקת את זרועותיי, גבי, כתפיי ובטני. "זה מדהים" היא אמרה ותפסה בעדינות את הרגל שלי, מורידה את התחבושת וחושפת את השריטות העמוקות שגרם הזאב

"למה זה לא מתרפא במהירות?" לפי מה שאני יודעת הגוף של אנשי הזאב מתרפא במהירות רבה יותר מאנשים רגילים, אבל זה לא נראה כאילו הוא הולך להתרפא בקרוב

"לפצע שנגרם מהנשיכה לוקח הרבה יותר זמן להתרפא, זה טבעי לגמרי" אמרה ולקחה את המשכה שהניחה קודם על השידה. בחנתי איך אצבעותיה עוברות על הפצע, זה מעט צרב

"זה לא נראה כמו נשיכה" ציינתי, "זה נראה יותר כמו שריטות"

"כן, את צודקת, זה באמת לא נשיכה" אמרה בפשטות

תקווה קטנה מלאה את גופי, "חשבתי שמשתנים רק מנשיכה, לא שמעתי על אף אחד שהשתנה בגלל שריטה, עמוקה ככל שתהייה"

"גם אני לא" הסכימה איתי ג'ניפר והחלה ללפף סביב רגלי תחבושת חדשה ונקייה,

"אז אולי אני לא משתנה? הריי גם אין לי זאב בכלל, יכול להיות שאני עדיין אני? אני עדיין אנושית?" התרוממתי טיפה יותר, נועצת בה את עניי ומתפללת שתאשר את דבריי

"קלריסה גם אנשי הזאב אנושיים. אנחנו אומנם חזקים יותר, מתרפאים מהר יותר ויש לנו קשר מיוחד עם הזאב שלנו, אבל אנחנו מרגישים וחווים בדיוק את אותם דברים" היא אמרה ומצאתי את עצמי נלחמת בדחף לגלגל עניים, לא חיפשתי הרצאה ולא ביקשתי שתנסה לשכנע אותי שאנשי הזאב שחונכתי כל כך לשנוא הם אנשים טובים ונורמטיביים בסך הכל. אני יודעת מי הם, אני יודעת מי אני, אני רק רוצה לדעת אם עדיין נשארתי אני. "בכל מקרה, אף פעם לא נתקלתי במקרה בו אדם השתנה לאדם זאב שלא מנשיכה" היא המשיכה לאחר כמה שניות שבהן כנראה ציפתה לתגובה כלשהיא ממני שלא הגיעה, "אבל אי אפשר להתווכח עם העובדות, הגוף שלך השתנה, אולי קשה לך לעכל את זה עדיין, אך ברגע שתסכימי לקבל את עצמך תתחילי להרגיש בשינויים"

נאנחתי בשקט, "אבל לכל אחד ממכם יש זאב, אפילו לך, לי אין"

"עדיין" היא נעמדה וסידרה חזרה את כל המישחות והתחבושות לתוך הארקה לעזרה ראשונה שלה, "זה לוקח זמן, זה גם טבעי" ובדברים האלה יצאה.

נאנחתי, הפעם בקול. לא הסכמתי להאמין שאלה יהיו החיים שלי מעכשיו, לחיות בניהם, להיות אחת מהם, זה לא הגיוני, פשוט לא.

קמתי מהמיטה לראשונה מאז שהגעתי הנה, רגלי עוד כאבה מעט כשדרכתי עלייה בפעם הראשונה, אבל חוץ מזה לא הרגשתי כאילו שכבתי במיטה הזו שבוע בלי לזוז. התקרבתי לחלון הגדול והזזתי הצידה את הווילון, חושפת לעניי את יופיו של הכפר, טוב בדבר אחד אני חייבת להודות, הכפר הזה מדהים ביופיו. למדתי על הכפר הזה כל כך הרבה, אני יודעת בדיוק איפה נמצא כל דבר ודבר, למה מיועד כל מבנה, ובכל זאת לראות את הכפר הזה מבפנים זה היה שונה לחלוטין ממה שחשבתי. הוא היה צבעוני כל כך, מלא חיים עם כל היער שהשתלב בתוכו, פראי כל כך, אפילו מעט קסום.

ובכל זאת העדפתי לחזור הביתה.

התרחקתי מהחלון והתהלכתי בחדר, עוברת באצבעותיי על כל הספרים שנחו בספרייה, מנסה לקלוט כמה שיותר שמות, אחר כך הלכתי ליד השולחן, מעבירה את אצבעותיי על העץ המגולף, ואז הולכת לארון. פתחתי אותו בלי לחשוב פעמיים ולפתע ראיתי את דמותי מביטה בי, טוב גרסה מעט שונה של דמותי. בגב דלת הארון תלויה מראה ארוכה, לאחר שבוע שלא הבטתי בעצמי לא ציפיתי למצוא הבדל גדול כל כך, אך ג'ניפר צדקה, הגוף שלי באמת השתנה.

שיערי החום התארך עד כמעט אמצע הגב, הוא גלי ומלא ברק שנראה כמעט אדמדם. צפורניי התארכו, עורי נעשה חלק יותר, אפילו מעט בהיר יותר, עניי נראו גדולות וירוקות יותר, או שאולי זה סתם נראה לי כי פניי היו רזות יותר ומעט חיוורות. שנאתי את המראה החדש שלי, שנאתי את זה כל כך. מיהרתי להתרחק מהמראה התחלתי לחפש במגירות ובמדפים עד שמצאתי מספריים, אספתי את שיערי לקוקו נמוך ובלי לחשוב פעמיים גזרתי אותו.

לא היה לי אכפת שהשיער שלי היה מעט עקום, העיקר שאני יהיה דומה עצמי קצת יותר. סגרתי את הארון בטריקה וזרקתי את שיערי לפח.

"הכנתי לך אוכ-" ג'ניפר השתתקה כשהבחינה בשיערי, "אוכל" אמרה ומיהרה להחליף את השוק שעל פנייה לחיוך מקבל. "את מעדיפה אותו קצר?"

"כל החיים הייתי עם שיער קצר, זה הרבה יותר נוח" אמרתי והתיישבתי על המיטה

היא צחקקה והניחה את הצלחת על השולחן, "עכשיו השיער שלך יצמח במהירות, קשה לי להאמין שתמשיכי לקצר אותו בכל פעם"

"אני מאמינה שאני אסתדר" נשענתי אחורה על הקיר, "מה הולך להיות איתי עכשיו?"

ג'ניפר הנהנה כמבינה שהגיע הזמן לדבר על זה והתיישבה על קצה המיטה, "זה הבית שלי, זה החדר שלי, אבל יש פה עוד חדר ריק שמיועד לך. זה דבר שיגרתי פה שלאחר שמשהו ננשך ומגיע הינה משהוא ותיק יותר לוקח עליו בעלות, לדאוג לו ולעזור לו לעבור את התקופה החדשה, אני הייתי שמחה לעזור לך בכך"

"למה?" שאלתי לא מבינה, "את יודעת מי אני"

"אני יודעת. אבל היופי במקום הזה הוא שאחרי שאת ננשכת את מקבלת הזדמנות חדשה, חיים חדשים. הרבה אנשים שבאו באותם דעות כמו שלך קיבלו את ההזדמנות הזו ופתחו דף חדש, אין סיבה שגם את לא תקבלי את אותה הזדמנות" אמרה בפשטות,

לא היה בי הכוחות להתחיל ולהתווכח על כך שהמצב שלי כלל לא דומה למצב האנשים שהגיעו קודם, "אני מניחה שאין לי הרבה ברירות גם ככה" מלמלתי, "למרות שאני בספק אם אחרים יסכימו איתך בנושא ברגע שישמעו את שמי"

"אף אחד לא צריך לדעת על העבר שלך קלריסה" אמרה בחצי חיוך, "כמו שאמרתי, אז זוכה להזדמנות חדשה, דף חדש, זהות חדשה." היא נעמדה ומחאה כף, "אני מאמינה שנמאס לך להיות סגורה בחדר הזה כל היום, ואם קיבלת החלטה הגיע הזמן לצאת להסתובב, כי זהות חדשה מחייבת מלתחה חדשה" היא קרצה והסתובבה, "תוכלי לבחור איזה משהו ללבוש מהארון שלי בנתיים, אני אחכה לך בסלון" אמרה ויצאה.

^^^

יצאתי מהחדר אל מסדרון, הסתכלתי הצידה וקלטתי דלת שכנראה הובילה לחדר השני שדיברה אליו, הסתכלתי לצד השני וראיתי אותה יושבת על הספה וגבה אליי. הסלון היה שונה בהרבה מובנים מהחדר הקטן והדל, הוא היה גדול ומרווח, על הרצפה נח שטיח גדול, שולחן מעץ עתיק, מדף ארוך העשוי מאותו עץ ועליו מונחות תמונות של אנשים שונים ואפילו כמה של זאב, הזאב שלה. הקירות היו צבועים בזהוב בהיר ומנורה גדולה תלויה מהתקרה, יחד עם הספה החומה ועלייה כריות בגוונים של כתום זה יצר סביבה חמימה.

צחוקה של ג'ניפר קטע את המחשבות שלי, "מה?" שאלתי לא מבינה

"את כזאת קטנטונת, באמת שאין לי מושג איך הגוף שלך עמד בהשתנות" אמרה כשבחנה את הבגדים שלה יושבים על גופי, טוב מה יש להגיד ג'ניפר גבוהה ממני כמעט בראש, חוץ מזה שגם הייתה מעט יותר מלא ממני.

"אפשר לחשוב" גלגלתי עניים באדישות.

אם העיר הייתה עמוסה בבניינים מפוארים גבהיי קומה, הכפר היה מאופיין בעיר בבתים נמוכים, של קומה אחד או שתיים. ג'ניפר גרה בבית בעל קומה אחת, קטן, אך אחרי סריקה קצרה הבנתי שככה בנויים כל הבתים. הדבר המרשים היחיד שהיה בביתה של ג'ניפר היה החצר, שכלל שביל כניסה לבית המסומן באבני מדרך בגדלים שונים, דשא ירוק ושופע, פרחים שונים וצבעוניים שגדלים בסמוך לגדר העשויה עץ פשוט שהקיפה את הבית ועץ בשיא פריחתו שעמד בפינה והעניק צל למחפשים מנוחה.

החצר הזו הייתה מדהימה אין בכלל ספק, במיוחד לצד החצר המוזנחת של השכן שלה, שצעקה מרוב חוסר יחס.

"בואי" אמרה בחיוך והתחילה ללכת, אני מחוסר ברירות התחלתי ללכת אחריה.

הכפר היה שקט, ודיי דומם מאדם. טוב לפי מה שאני יודעת גם ככה לא חיים פה הרבה אנשים. מצדו האחד בתים שהיו דומים זה לזה כמעט לחלוטין, השוני היחיד שהיה להם היה האופן בו עיצבו את החצר שלהם, כולם עיצבו בצורה כזו או אחרת, אך כולם השקיעו בה – חוץ מהשכן כמובן. מצדו השני של הכפר היה השתלב היער, יער פראי וקסום יחדיו, מסתיר בתוכו את כל החיים שמכיל על ידי גזעי עצים צמודים וענפים סבוכים. כל החיים נמשכתי ליער, אך בעיר ידעתי איפה הגבולות שלי, ולרוב הייתי משקיפה עליו מהצד. חבל שגם הפעם לא הסתפקתי בלהשקיף בו מהצד.

הדבר היחיד שהפריד בין הבתים ליער היה כביש שנראה לגמרי כמו דרך עפר, ראו שהוא כמעט ולא היה בשימוש, טוב אחרי הכל מה צריך מכוניות כשיש לך זאבים?

המחשבה על כך עשתה לי צמרמורת, השפלתי את מבטי אל הזאב שהלך לצידה של ג'ניפר, הוא לא היה קשור אליה או משהו, פשוט הלך לצידה, פונה בכל פעם שהיא פונה, עוצר בכל פעם שהיא עוצר, ממושמע לכל צעדיה. 'ג'ק אתה רעב?' הייתה שואלת אותו בכל פעם, כאילו היה ילד, כאילו הבין מה היא אומרת, 'בוא גאס, הגיע הזמן לצאת לסיבוב' היא הייתה קמה והוא קם אחריה, ואפילו בלי מילים הוא הופיע משום מקום כל פעם שהייתה צריכה אותו.

זה כפר של זאבים. אנשים וזאבים. שילוב שלמדתי כל חיי לשנוא, ועכשיו אלו הולכים להיות החיים שלי, לצד זאבים ואנשים יחדיו.

הצמרמורת טיפסה במעלי גבי, איך אני אתרגל לרעיון של לחיות פה? יותר מזה, איך הם יתרגלו לרעיון שאני אחיה פה? הריי ברגע שיבינו מי אני הם יגרשו אותי, במקרה הטוב. אולי ג'ניפר מוכנה לקבל אותי, אך ידעתי שרובם לא, טוב מי כן היה מקבל את הבת של זה שהרג פה כל כך הרבה אנשים ופירק כל כך הרבה משפחות?

זה דבר אחד להינשך, דבר אחר להינשך כשאת הבת של ראש העיר.