השיער שלה היה ארוך, בהיר וחלק, הוא השתלב בצורה מדהימה עם הטבע. זה הדבר הראשון שהצלחתי לקלוט מהבחורה שעזרה לי באותו היום. כשהצלחתי לפקוח את עניי לכמה שניות, הכל עוד היה מטושטש, לא ראיתי עוד כלום, כלום חוץ משיערה הארוך, הבהיר והחלק.

רק כשפקחתי את עניי בשנית הבחנתי גם בענייה החומות, גופה בעל הגוון הזהוב והגומות שיש על לחייה כשחייכה אליי. היא נראתה באזור גילי העשרים המאוחרות ועייפות מסוימת כבר נשקפה ממבטה, אך חיוכה הכניס אור לפנייה.

"איפה אני?" שאלתי בשקט וקולי היה צרוד. עדיין שכבתי, אך הפעם זה היה מזרון מתחת לגבי, הייתי במקום סגור, לא ביער, אבל המקום לא היה לי מוכר, וגם האישה שמולי לא. זה היה דיי מוזר כיוון שאני מכירה כמעט כל אחד ואחד בעיר, אך אותה לא ראיתי מעולם.

"תחזרי לישון ילדתי, הגוף שלך עבר הרבה, הוא צריך מנוחה" אמרה וליטפה את שיערי

לא אהבתי את זה, לא אהבתי את החמימות שהפגינה כלפי האישה הזרה, לא אהבתי את הרחמיים בענייה. אני לא מכירה אותה והיא דואגת לי כאילו הייתה אימי. הזזתי את ראשי ממנה וסרקתי את החדר שבו הייתי, שכבתי על מיטה פשוטה עם רגליים מסולסלים מעץ, לצד המיטה היה שידה קטנה עלייה תמונה של משפחה מאושרת – כולם בהירי שיער וחיוך מאיר. הבחנתי בנערה שעמדה לצד אחיה הקטן, האם זו האישה הזרה בצעירותה? למה שלא תשים תמונה עדכנית יותר?

המשכתי להסתכל סביבי, חדר דיי רגיל, ארון ארוך וצר עשוי עץ, כמה מדפים ועליהם ספרים רבים, שולחן, לצדו כיסא ועליו מנורת לילה.

החדר כולו עץ, פשוט, קטן. זה לא הגיוני, הבתים בעיר לא מעוצבים ככה, הם גדולים יותר, מפוארים יותר, אף פעם לא ראיתי חדר שמרוהט ככה, מי לעזאזל האישה הזו?

"איפה אני?" שאלתי שוב והתרוממתי מעט על ידי, מודעת לגופי החלש ולידי הרועדות. הבחנתי השריטות המכסות את גופי, ראשי הסתחרר מעט והבטן שלי כבר זעקה מרוב רעב, אך זה לא היה הכאב האמתי, הורדתי את ראשי אל הרגל שעדיין הזרימה גלים של כאב לכל גופי.

"את צריכה לנוח, תביני הגוף שלך מאוד חלש כרגע, הוא לא יעמוד בעומס אם לא תנוחי" היא אמרה וניסתה להשכיב אותי חזרה

"מי את?" התעקשתי לדעת

"קוראים לי ג'ניפר ווסט, אבל כולם קוראים לי ג'ני" אמרה והפסיקה להילחם בי, "ולך?"

"את לא יודעת איך קוראים לי?" שאלתי וכיווצתי את עניי בלבול, כולם בעיר יודעים איך קוראים לי, כולם מכירים אותי. כולם חוץ מהזרה מסתבר. "קלריסה, קלריסה סנסאל"

ענייה של ג'ניפר נפתחו במעט הפתעה, אך במהרה היא חזרה לחייך, "אני שמחה להכיר קלריסה, עכשיו תחזרי לישון"

נלחמתי בדחף לגלגל לעברה עניים כשלפתע הדלת נפתחה, הרמתי את ראשי במהירות ופי נפתח מרוב הלם. ידיי לא הצליחו להחזיק את גופי יותר ונפלתי חזרה למיטה, הסחרחורת גרמה לראייתי להיטשטש, אך כבר הספקתי לראות אותו - זאב גדול בעל פרווה בהירה ועניים חומות, ואז, רגע לפני שהחשכה השתלטה עלי, הצלחתי לחבר את כל הנקודות, העיצוב המוזר, האישה שלא הכרתי, העובדה שהיא לא הכירה אותי, כל זה היה פשוט עכשיו – אני לא בעיר יותר, אני באדפטוס, כפר האבדון.

"כנראה שצדקתי, את באמת חזקה" ג'ניפר אמרה כשנכנסה לחדר וקלטה אותי ערה. "אני ארד להכין לך משהו לאכול, את בטח מורעבת"

שתקתי, והיא רק הנהנה וירדה. בינתיים התיישבתי על המיטה ונשענתי אחורה על הקיר, בוחנת שוב ושוב את החדר הדל. ריח העץ עשה לי בחילה, או שזה בגלל שבאמת הייתי רעבה.

ג'ניפר נכנסה שוב לאחר כמה דקות ובידה מרק, "אני חושבת שזה לא בריא לתת לגוף שלך לעכל משהו כבד עכשיו, תאכלי את המרק ואני אכין לך בשר לקראת הצהריים"

עטפתי את המרק בידיי, הריח שנגף ממנו היה מדהים, בלי לחשוב פעמיים אכלתי ממנו עד הטיפה האחרונה.

"ידעתי שתהיי רעבה, אני זוכרת איך אני הייתי מורעבת לאחר שהתעוררתי, חוץ מזה שאני התעוררתי רק לאחר כמה שבועות ולא אחרי חמישה ימיים כמוך, מדהים באיזה מהירות הגוף שלך התאוש-"

"חמישה ימיים?" קטעתי את רצף הדיבור שלה והבחנתי שקולי עדיין צרוד, "ישנתי חמישה ימיים?"

ג'ניפר שתקה לרגע, "כן" אמרה לבסוף, "את זוכרת מה קרה לך קלריסה?"

שפשפתי את מצחי ונלחמתי בסחרחורת כדי לנסות להבין מה הדבר האחרון שאני זוכרת.

"הייתי בעיר" אמרתי, "עם אדם",

'בואי נלך לצוד כמה מהם' נזכרתי בחיוך שהיה על פניו כשאמר את זה, 'את לא מבינה עד כמה זה ממלא אותך באדרנלין קלריסה' עניו נצצו מהתרגשות שהיא כמעט ולא יכלה לסרב

'זה מסוכן' היא אמרה לו באותו הרגע למרות שכבר התחילה להתקדם אחריו

'כבר עשיתי את זה מלא פעמיים בייב, ואת התאמנת כל כך הרבה, אנחנו נהייה בסדר, ובמקרה הכי גרוע אני אשמור עלייך',

"הלכתי איתו ליער ו- הזאבים הופיעו. הם רצו אותו, הוא הצליח להרוג כמה, אבל אחד מהם כמעט תפס בו, דחפתי אותו הצידה והזאב קפץ עלי", נזכרתי בגופי נחבט באדמה ואת הבל פיו של הזאב כשנהם עלי. "אני רק זוכרת שהם גררו ביער, עמוק יותר" זכרתי את גופי נחבט באבנים, גזעים ואדמה קשה, את הקריאות של אדם הולכות ונחלשות, את החושך התחיל לרדת. "וזהו, אני לא זוכרת יותר כלום".

ג'ניפר השפילה מעט את מבטה ותפסה בידיי, "אני גם חייתי בעיר פעם, עד גיל 15, כשננשכתי. אני יודעת איזה הלם את חווה עכשיו, גם מבחינה גופנית וגם מבחינה נפשית, יש שוני עצום בין לגדול כזה ובין להינשך, אבל אני מבטיחה לך שבמקום הזה תקבלי את כל התמיכה שאת צריכה, בין אם זה ממני ובין אם זה מהסביבה שלך"

מצמצתי כמה פעמים לפני שמשכתי ממנה את ידיי. "את יודעת מי אני?" שאלתי

ג'ניפר הנהנה

"ובכל זאת, את אומרת שתתמכי בי כשאני אצטרך?"

"לכל אחד מגיע הזדמנות שנייה" אמרה בחצי חיוך

הנחתי את הקערה הריקה על השידה, "אני לא רוצה שום הזדמנות ושום תמיכה, אני רק רוצה את החיים שלי חזרה"

"אני מצטערת" אמרה, ולהפתעתי היא באמת נשמעה מתנצלת, "אבל את לא תוכלי לחזור לחיים הקודמים שלך, את חייבת לקבל את מי שאת עכשיו – את אחת מאנשי הזאב".

הקור חדר לעצמותי. זה לא היה קור של חורף או קור שמרגישים רגע לאחר שיוצאים ממקלחת חמה. זה היה קור אחר, כזה שגורם לגוף לרעוד בלי שליטה, קור של לילה קודר, קור של מקום אפל, של מוות.

מוות.

האם אני מתה? האם ככה מרגיש המוות? קור אין סופי וחושך שעוטף מכל כיוון? בלי תחושה, בודדה בתוך כל השחור.

למה אני פה לבד? איפה כל האנשים שלי? מי בעצם האנשים שלי? תמיד הייתי לבד? תמיד חייתי בחושך? איך הגעתי למצב הזה בכלל?

'לא! אני לא מוכנה לאבד אותך! בבקשה ילדה שלי' הקול הדהד בראשי, אך לא זיהיתי למי הוא שייך, 'היא לא הילדה שלך יותר, הילדה שלך מתה, היא ננשכה' היה זה קול שני, נמוך יותר, סמכותי יותר, 'אני לא מוכנה לאבד אותך' שמעתי את הקול בראשי שוב ושוב, שבור ורועד, לא כמו הקול השני שנשאר יציב – 'היא לא הילדה שלך יותר, הילדה שלך מתה'. זו אני, אני מתה, אני נמצאת בתוך החושך והקור, לא נשאר לי כלום חוץ וקולות שאני אפילו לא מזהה.

'היא לא ננשכה!' הקול השבור התגבר במוחי,

'היא משתנה אליס! היא לא הבת שלנו יותר! היא שייכת להם!' הקול השני אמר, ובניגוד לקור ששידר, הקול מילא אותי בחמימות לא ברורה, חמימות שלאט לאט התגברה. נאחזתי בחמימות הזו, בקול שלו, נאחזתי בזה כדי להתגבר על הקור שסביבי.

החום התגבר עוד ועוד, ממלא אותי מליבי, זורם בתוך עורקיי, מחמם את שאר אברי, מגיע אל כל תא ותא בגופי, מחזק אותם בחמימות שעוזרת להילחם בקור, להילחם במוות.

כשהחמימות הגיעה אל רגליי היא התגברה ממש עד כאב. לפתע הכל נעשה מודע יותר, האדמה שמתחת לגבי, הזיעה הקרה שעל עורי, הנוזל שהיה על רגלי, פעימות הלב החזקות. פקחתי את עניי אל קרני השמש ומיד מיהרתי לסגור אותן, היה לי חם, חם מידי, הרגל שלי שרפה מרוב כאב, צרחתי, התפתלתי, הרגשתי שמשהו בתוכי עומד להתפוצץ.

אני רוצה למות. אני רוצה לחזור לקור. אני רוצה להפסיק לחוש את הכאב הזה. אני רוצה למות!

בקושי זיהיתי את הקול שיצא מגרוני, זה היה שילוב של צרחה ונהמה, למה אני הופכת לעזאזל? מה קורה לי?

יד קרה נחה על מצחי, "הכל יהיה בסדר, אני מבטיחה לך, עוד קצת והכאב יעבור" הקול היה זר לי, ניסיתי לפקוח את עניי ולראות מי זה, אך הכל היה מטושטש ומואר מידי ששוב סגרתי את עניי, "זה יעבור, את חזקה, את תעברי את זה" הקול שוב אמר, הוא היה שונה מהקולות שהיו בראשי, הוא היה מוחשי יותר, אז ניסיתי להאמין לו, אגרפתי את ידיי בחוזקה, בלעתי את צעקותיי, נשכתי את השפה והתרכזתי בקול, "רק עוד קצת, עוד קצת ילדתי".

ואז זה עבר. הכאב, החום, התחושות, הכל עבר, ושוב הייתי מתה.