אורחים לרגע

תוך כדי הבהיות הממושכות, אי היכולת כמעט לקרוא ולהעשיר את עצמי, היכולת המועטה מאוד לכתוב, האכילה של כל הזבל התעשייתי הזה שפתאום אני חוזרת אליו, חוסר הריכוז, גלי הבהלה שמלחכים (עדיין לא גבה-גלי, תודה לאל), השיטוט בתמונות הציפורים בקבוצת הצפרות בפייסבוק והגילוי שזה מצליח לעשות לי טוב לדקה או שתיים, ההבנה שאני לא מצליחה לחזור לתפקוד עשיר יותר אלא תקועה במקום מאוד בודד וסוגר, כמו איזה מחסן קטן שאני לא מצליחה להדליק בו אור ורק נחבטת שוב ושוב בין קירותיו בתהייה איך יוצאים מפה אל החוץ, אל הטבע,

אני מוצאת את עצמי תוהה אם נכון יהיה לחזור לקחת כדורים. אחרי כבר זמן די נכבד שאני בלי - נכבד במונחים של עצמי - האם לחזור.

את לא יכולה לבד? אני שואלת את עצמי ועונה- זו לא השאלה הנכונה. ארבעים שנה לא האמנתי שאני יכולה "לבד" אם כי הייתי כמעט לבד. השאלה היא על מה אני מוותרת. השאלה היא אם זה באמת יעזור. אני לא יודעת לומר אם זה יעזור. כל השנים שלקחתי הייתי כל כך שחוטה, סחוטה, שהייתי חייבת להישען על זה שזה איך שהוא עוזר, מחזיק. אבל אולי אין בזה ממש עזרה, במיוחד שתנאי החיים הם כרגע כאלה שלא "יעזרו" לי להרגיש טוב יותר.

לכן מחפשת את הקטנות שמצליחות להעלות אותי מעט, חיפוש שלכשעצמו מעיד על כך שיש בי כוח, יש בי כוח שלא היה בי בעבר, ואולי היום אני פשוט מבינה שאין ברירה. אני לא הולכת לאף מקום, לא עם ילדה שצריכה אותי. אני פה וזהו. 

ואם אני פה, כל עוד אני פה, צריך לחיות ממשהו. צריך לנשום ממשהו, וכדאי לחייך ולצחוק כשאפשר, ולא להיכנע לחרא. אין דרך לעקוף את הכאב, הדרך היא דרך חוצת סבל, אומר הבודהיזם, אי הנחת הוא חלק מהכל.

נכון. הכל נכון. ובמחשבה שניה, יש בזה איזו הקלה. הכאב הזה הוא חלק מן ההכרח שבקיום, ועם זה נלך, יד ביד. ועם זאת, זה לא סותר את זה שכשתהיה לי האפשרות אדלג מעל החרא, כשתהיה לי האפשרות- אסטור לכאב ואגיד לו: לא ברגע זה. ברגע זה, תניח לי.