אורחים לרגע

מצב הרוח שלי השתפר לאין ערוך בשעה האחרונה.

כנראה שהחזרה לעבודה אחרי שני ימי ה"חופש" עשתה את שלה לטובה.

לא שמתי לב- עד אתמול בלילה- כמה הוא הידרדר והידכדך. כנראה שהמפגשים עם סבתא א'- למרות ההבנה לגבי ההידרדרות במצבה- גם הם בכל זאת עושים את שלהם.

אתמול הייתי אצל סבתא ב'- מבוגרת מ-א' בכעשור- אבל צלולה ומהודקת פי כמה וכמה ממנה. היא סיפרה שוב את סיפורי הבית של פעם והמלחמה, אבל הפעם צץ לו פתאום פרט חדש ומשעשע. שמות שני הסוסים הערביים שהיו אי אז לאביה (בטרם נלקח הכל), עבור צורכי העבודה - היו שאנדור ויאמבור. כל כך הרבה פעמים שמעתי שלאביה היו סוסים ערביים יפהפיים, ומעולם לא שמעתי את שמם, היא אף פעם לא הזכירה אותם, והנה פתאום. זה הצחיק אותי ושימח אותי, עד כדי כך שרשמתי לפני את הפרט הזה.

ישבתי בביתה כשעה וחצי, וחשבתי על סבא שלי. כמה נוכחותו חסרה. ראיתי אותו בדמיוני משוטט שם עם החולצה הכחולה שקניתי ליום הולדתו ה-92, שמאחוריה היה הדפס של טאז, ובחלק הקדמי: כל יום אני קם חתיך... אבל היום ממש הגזמתי!

חשבתי על מותו. על פניו כפי שהיו כשבאתי להיפרד ממנו בבית החולים. על אומץ ליבה של סבתא ב', שבאה גם היא להיפרד ממנו על מיטת בית החולים.

חלמתי עליו. חלמתי שחזר לזמן מה, זמן קצוב ונקוב ומועט כל כך- אבל לא הספקתי לפגוש בו מעבר למעין הדקה האחרונה שנשארה, כשהוא מסמן לי שזהו זה, הוא הולך ונגמר.

**

קוראת כעת ספר ישראלי חדש, של ג. חומסקי. כתוב יפה, אבל לא החלטתי אם המוזרות שבמשפטיו מוצאת חן בעיניי או מרגישה מלאכותית משהו- האם זו העורכת שהתערבה לה קצת יותר מדי? לא יודעת. על כל פנים, יש בו כמה תובנות מקסימות, במיוחד לאנשים כותבים.

קטע אחד נגע לליבי במיוחד, כאשר היא מתארת התבוננות בקן שבו בקעו שני גוזלי יונה וצמחו להם יחד, בימים קרים או בזמן שינה מסתופפים אחד בגופו של האחר. האחד בוטח ואיתן, האחר חששן וחלש. בוקר אחד ניגשה אל החלון ומצאה שם רק גוזל אחד. האיתן פרש כנפיים ועף. וכך היא כותבת:

"צערו של הגוזל המם אותי. איך יכיל הגוף הזעיר את תחושת הבגידה בלי מילים. יום אחר כך ניסה לראשונה לטפס מחוץ למשטח, ובתוך יומיים נעלם גם ההוא. הצטערתי. הוא הרי בכלל לא רצה לעזוב את המרפסת, וניסיונות התעופה הפחידו אותו. אם לא היה נבגד, היה נשאר לחיות את חייו בנחת. מי אמר שכל הציפורים חייבות ללמוד לעוף."