אבהות - הסיפור מבפנים

ברגע שנודע לנו שזה בן, ישר עלו שתי סוגיות לדיון:

1. השם, עכשיו ואחר כך
2. ברית מילה.

השם, כפי שכבר חשבנו בעבר,לא הלך להיות ישראלי טיפוסי.
אני רציתי משהו בינלאומי מצד אחד,ו"מתקפל" מצד שני, כלומר שם שאפשר לקצר בקלות למשהו נוח.
בנוסף לכך, רצינו לקרוא לו איכשהו בינתיים,וגם לא רצינו ללכת על ה"פיסטוק"/"צימוק"/ פרי קטן אחר שרוב האימהות קוראות לילד שבבטן. 
רצה הגורל ובדיוק ראיתי תוכנית טבע באותו שבוע ונזכרתי כמה שתינוק אנושי דומה לתינוק של שימפנזה.
מפה לשם, החלטנו לקרוא לו "קופיף" (כל עוד הוא בבטן,כן?)

בתחום השם האמיתי, ההתלבטות בסוף הסתכמה לשני שמות, השם שבחרנו, ו"לוקאס".
מאוד קסם לי שיום אחד אוכל לבוא לבן שלי,מתנשף, ולומר לו "Luke, I AM YOUR FATHER!"
אבל השם הרגיש לנו "יותר מדי" ובסוף ירדנו ממנו.
מטעמי אנונימיות מסויימת לא אחשוף את השם שבחרנו בסוף לילד.

נושא ברית המילה עלה מכמה סיבות.
1. היותי לא נימול בעצמי
2. העובדה שגם אישתי מספיק מתקדמת בשביל לפקפק במהלך החד-כיווני הזה שיטיל מום בבנה לנצח

לא אפתח פה דיון על האם זה טוב או רע, יש לזה מקום וזמן אחרים,ואני פה לספר עובדות על מה שהתרחש,ולא על מה יכל להתרחש.
ועל כן, כשהנושא הנ"ל צף אל הסבים,התגובות שקיבלנו דווקא היו מפתיעות.
דווקא ההורים שלי,היו בעד ברית מילה,ודווקא ההורים שלה,אמרו שנחליט לבד,והעיקר שיהיה הפעולה הכי בריאה.
לבסוף,החלטנו שהילד מספיק מושלם ולא דורש תיקונים, בייחוד לא אחרי שבוע מהלידה.

חודשים עברו וכך גם הבדיקות שעשינו.מבקרים מדי פעם במוקד וחוזרים מותשים הביתה אבל בטוחים שהכל בסדר.
אני יכול להבטיח לכם שההריון הזה יכל היה לעבור הרבה יותר רגוע אילולא חברה טובה של אישתי לא הייתה מפילה את העובר שלה אחרי איזה שלושה חודשי הריון, מה שהחדיר פחד מוות בי ובאישתי.

כשהימים נקפו, בבדיקה אחר בדיקה, גילינו שהילד שלנו נמצא עם הראש למעלה ומסרב להסתובב.
בהתחלה אמרו לנו שזה עוד יכול להשתנות,ושקורה שהם מסתובבים גם שבוע לפני הלידה, ובכל זאת,קבעו לנו "היפוך" לשבועיים בערך לפני הלידה המתוכננת.
בתקופה ההיא בדיוק שידרו את "בייבי בום" הראשון, ואנחנו כזוג בהריון, צפינו בכל פרק באדיקות, מנסים ללמוד כל פרט אפשרי על תהליך הלידה בבילינסון, כי זה היה בית החולים המתוכנן שלנו.
אישתי פשוט "התאהבה" במנהל המחלקה השמן והגדול (יש לה כנראה קטע עם שמנים וגדולים:) ) וכל הפנטזיה שלה הייתה שהוא יילד אותה.
ביום שבו הגענו להיפוך,חיכינו שעות לכל דבר.
למי שלא יודע מה זה היפוך, כאשר העובר נמצא עם הראש למעלה והטוסיק למטה, לא מיילדים ככה בארץ ועושים ניתוח קיסרי כי זה עלול לסכן את הילד. אז לפני שמגיעים ללידת עכוז, מנסים לעשות "היפוך", שזה בעצם רופא עם אולטראסאונד שדוחף את העובר בכוח!!! ומנסה לסובב אותו ברחם.
כן,זה פאקינג הזוי, חולני וכואב...בעיקר לאישה.
בכל אופן,בדיקות דם וזה,קצת מוניטור ולבסוף הגיעה שעת ההיפוך (כ6 שעות אחרי שהגענו לתור שלנו).
ייאמר לזכותי שבתקופה ההיא הייתי מובטל אז הייתי 100% למרותה של אישתי.
נכנסה רופאה צעירה,ואחריה נכנס מנהל המחלקה האהוב על אישתי.
הספקתי להגניב לאישתי חיוך ממתיק סוד לפני שהרופא הענק הסתיר את רובה ממני ודיבר עם הרופאה הצעירה.
הוא יהיה על האולטראסאונד והיא תנסה לעשות היפוך.
בהתחלה בדקו ווידאו שהעובר בסדר ולא סובל מבעיה כלשהי ואז המשיכו.
הרופאה לחצה ולחצה,וראיתי את פניה של אישתי מתייסרות בכאב כאשר היא התאמצה לא לצרוח מכאבים.
אחרי שני ניסיונות של הרופאה,מנהל המחלקה החליט לפעול.
תארו לעצמכם אדם 2 מטר,רחב כמו מקרר,לוחץ על הבטן של אישתכם בכל הכוח בשביל להזיז את הילד-to be שלכם בתוך הרחם שלה...
 אישתי גנחה מכאבים וראיתי דמעות נקוות בעיני בעוד שהמקום בו לחץ הרופא על בטנה השאירו סימנים מרוב הכוח שהפעיל.
הרופא ניסה פעם שניה לפני שהכריז באכזבה כי ההיפוך לא מצליח ושעלינו להירשם לניתוח קיסרי.
הם יצאו ונתנו לנו להתארגן.

זה היה קצת עצוב,באותו רגע, לדעת שנגזלה ממך חווית הלידה.

יצאנו,נרשמנו לניתוח בעוד שבוע והלכנו הביתה.

עכשיו,כשהיה לנו תאריך ידוע מראש לצאת הזאטוט, פתאום הכל נהיה אמיתי יותר ואפשר היה להתחיל לתכנן דברים.

זאת ועוד,בפוסט הבא.